Comments by "dekel polak" (@dekelpolak4190) on "יוסף חדאד - Yoseph Haddad" channel.

  1. יישר כוח על עבודה חשובה. תפילה לאחדות העם ! מה זה בכלל חיבור? במקרא, במשנה, בתלמוד, במדרש, בקבלה - בכל כתבי היהדות, מפשט עד סוד, כתוב שעלינו להתחבר, ואם חכמי ישראל חוזרים ואומרים כך בכל לשון וביטוי, כנראה יש כאן משהו חשוב מאוד שאנחנו לא לגמרי תופסים. מהו החיבור שמדברים עליו, מהי הכוונה "להתאחד"? אם אחד מאיתנו היה מחליט מחר לנסוע לטיול באירופה והיה שואל אותנו, "תגידו, איך שם?", אז למרות שהוא אף פעם לא היה באירופה היינו יכולים לתאר לו אותה, כי למשל בניינים, הוא כבר ראה הרבה בחיים, אז היינו אומרים לו, באיטליה יש מבנה כזה עקמומי באמצע מדשאה, ובאנגליה מגדל גבוה עם שעון מחוגים בראש, ובספרד בתים מסוידים בלבן ומסגרות החלונות בגוונים עזים ועליהם תלויים פרחים. גם אם התיאור לא היה מדויק, הוא היה מקבל איזו תמונת "אירופה" קרובה למציאות. אלא שחיבור כמו שדורשים חכמינו בשם הכוח העליון, אף אחד מאיתנו לא ראה ולא חווה. לא משהו דומה, לא ליד, לא שמזכיר. לכן קשה להם לתאר לנו את מושג החיבור. אין לנו ממש דוגמה לחיבור, איזו תבנית פנימית שאפשר לפתח מתוכה תמונת מציאות של "חיים באחדות". החיבור שאנחנו מכירים הוא חיבור למישהו שדומה לי, שמוצא חן בעיניי, שקרוב אליי במשהו וקרבתו נעימה לי, ועושה טוב לי. החיבור שעליו מדברת היהדות לא נובע מתוך רצון לקבל הנאה לעצמי, אלא מתוך רצון לעשות נחת למחבר, לכוח העליון שרוצה שנתחבר, ואז אין שום הבדל אם מי שמולי הוא בצבע שלי, במעמד חברתי דומה לשלי, עם דעות ואמונות מקבילות לשלי או לא. זה בכלל לא משנה מי הוא, אלא מה אני. קשה לאחוז ברעיון, אבל אנחנו כן יכולים לתאר את הפסיפס הצבעוני שאנחנו מהווים: מוצאים, מבטאים, תרבויות, מנהגים וגישות לחיים, ויכולים להבין מה שחכמי ישראל אומרים: לא סתם אנחנו כל כך שונים, אחרת לא היה לנו על מה להתגבר, לא היה על פני מה להתחבר. בעצם הרבה לפני אלפיים שנות הגלות, שממנה חזרנו כל כך מגוונים מתוך ישיבה בין לאומים שונים, כבר לא היינו ממוצא אחיד. אף פעם לא היינו. התאספנו בבבל העתיקה סביב רעיון החיבור. אברהם אבינו גילה את העיקרון של התאחדות בין בני אדם כדי להידמות לאל האחד. רעיון החיבור קסם וקרא לאנשים מסוימים שנמשכו אליו מכל העמים שחיו אז בבבל - בודדים מפה, אחדים משם. כלומר, מיום שהתאספנו היינו שונים ומגוונים, וזה מלכתחילה נגזר מתפקידנו בעולם, להוכיח שאפשר להתחבר עם כולם. אז אנחנו עדיין לא יודעים מהו חיבור ברמה שהחכמים התכוונו ואיך הוא מרגיש, כי זה לא בטבע שלנו להתחבר עם מי ששונה מאיתנו. האגו דוחה אותו כמו גוף שדוחה קוץ שנתקע בבשר, אבל הרצון שנתחבר כך, חייב כבר להופיע בנו. כשאימא נכנסת להיריון זה פלא, הגוף שלה שהיה מגייס את כל הכוח כדי לפלוט מעצמו קוץ או כל עצם זר, לא רק שלא מנסה לפלוט ממנו את העובר, אלא בונה לו קן חם, עוטף, דואג, מספק באהבה את כל צרכיו. הסיבה פשוטה: העובר מתבטל ברחם האם, נדבק בה והופך לחלק מגופה. כך אנחנו צריכים להתבטל זה בפני זה. לא לוותר על דעות ומנהגים, לא לטשטש ולמחוק צבעים אלא רק לבטל את הגאווה, כך שכל אחד ידרוך על האגו שלו ויכין את עצמו לחיבור עם כל אחד מעם ישראל. מתוך מעשה הביטול תצטייר ותתגלה בנו צורת החיבור מאליה. הדברים האלו יכולים לעורר כמיהה או התנגדות קשה. לא משנה. העיקר בימים אלה שכל אחד מישראל לפחות ישמע עכשיו, שאין לנו משימה אחרת בחיים מלבד החיבור. ואז כשננצח את האויבים והמלחמה תיגמר, ונקווה שזה יקרה מהר, כבר נהיה במקום לגמרי אחר. גבוה הרבה יותר.
    10
  2. לשמור על כולם כמו שהוא שומר עלינו כמעט לכל אחד בישראל יש היום בנים או בנות במלחמה, או לפחות חיילים שהוא מכיר אישית, שיקרים לו ונמצאים בסכנה. המחשבה של כל אחד ממוקדת בעיקר בחייל הפרטי הזה, והפחד לחייו והדאגה לשלומו מוציאים מהלב שלו תפילה שישמרו עליו מהשמיים, שלא יקרה לו חס ושלום שום רע. אם נוסיף לדאגה הטבעית הזאת דאגה משותפת לכל החיילים, נתאמץ לדאוג לשלום כל אחד מהם כאילו הוא החייל הפרטי שלנו, אז בתוך הדאגה שמורגשת מהפרט אל הכלל, נתחיל להרגיש את אהבת הבורא אלינו, את הדאגה שלו לכל אחד ואחד מהילדים שלנו. המעבר מדאגה פרטית טבעית לדאגה מיוחדת ומודעת לכלל, הוא מעבר מגשמיות לרוחניות, מאהבה גופנית לאהבה עליונה. כי הכוח העליון דואג לכולם בלי יוצא מן הכלל. בשינוי המחשבתי והרגשי הזה אנחנו משתווים לבורא, נעשים דומים לו. נקווה שכך יקרה בקרוב, שנכוון ונצפה להגיע למצב הגבוה של דאגה לזולת ממש כמו לעצמנו, ומתוך כך נרגיש את דאגת הבורא לחיילים, למשפחות, לכולם.
    8
  3. לשמור על כולם כמו שהוא שומר עלינו כמעט לכל אחד בישראל יש היום בנים או בנות במלחמה, או לפחות חיילים שהוא מכיר אישית, שיקרים לו ונמצאים בסכנה. המחשבה של כל אחד ממוקדת בעיקר בחייל הפרטי הזה, והפחד לחייו והדאגה לשלומו מוציאים מהלב שלו תפילה שישמרו עליו מהשמיים, שלא יקרה לו חס ושלום שום רע. אם נוסיף לדאגה הטבעית הזאת דאגה משותפת לכל החיילים, נתאמץ לדאוג לשלום כל אחד מהם כאילו הוא החייל הפרטי שלנו, אז בתוך הדאגה שמורגשת מהפרט אל הכלל, נתחיל להרגיש את אהבת הבורא אלינו, את הדאגה שלו לכל אחד ואחד מהילדים שלנו. המעבר מדאגה פרטית טבעית לדאגה מיוחדת ומודעת לכלל, הוא מעבר מגשמיות לרוחניות, מאהבה גופנית לאהבה עליונה. כי הכוח העליון דואג לכולם בלי יוצא מן הכלל. בשינוי המחשבתי והרגשי הזה אנחנו משתווים לבורא, נעשים דומים לו. נקווה שכך יקרה בקרוב, שנכוון ונצפה להגיע למצב הגבוה של דאגה לזולת ממש כמו לעצמנו, ומתוך כך נרגיש את דאגת הבורא לחיילים, למשפחות, לכולם.
    5
  4. 𝗜𝘀 𝗣𝗲𝗮𝗰𝗲 𝗯𝗲𝘁𝘄𝗲𝗲𝗻 𝗜𝘀𝗿𝗮𝗲𝗹 𝗮𝗻𝗱 𝗣𝗮𝗹𝗲𝘀𝘁𝗶𝗻𝗶𝗮𝗻𝘀 𝗢𝘂𝘁 𝗼𝗳 𝗥𝗲𝗮𝗰𝗵? Peace between Israel and any other nation depends on the Jewish people being at peace with each other. In the past, Israeli Jews were once united in times of war. Today, even war fails to unite us. There is no need for us to fight anyone. We will finish ourselves off with our own hands. Until we understand that everything depends on uniting above our divisions and discovering a common love, we will have no peace and calm with our neighbors. How does it work? It works because we are a special nation that was established not on biological ties, but on achieving the idea of “love your friend as yourself,” and it is that example of unity that will let us function as a healthy organ in the world. If we achieve such love for each other, then Palestinians will have no drive to fight us, and in general, the hatred against us will subside. If we wish to be at peace with Palestinians and the entire world, we first need to be at peace with each other.
    5
  5. הדרך הטובה ביותר למנוע דיקטטורה היא לבסס תרבות של שיח מקרב, אמפטי ומכבד בין אזרחים בעלי דעות שונות. מה שמאפשר רמיסה של זכויות זה חוסר קשר בין אנשים, וביחוד העדר הידברות, אמפטיה והכלה של דעות שונות. דיקטטורה מתאפשרת כאשר המון משולהב מקבל על עצמו דעה אחת בלבד ורק היא מותרת, ועוד מוכן בשמה לפגוע בזכויות של בני אדם אחרים. לכן הדרך למנוע דיקטטורה זה לקיים באופן יזום שיח מקרב בין אנשים בעלי דעות שונות, ולוודא שבחברה שלנו זה משהו שקורה כל הזמן. רק כך נוכל לשמור אחד על השני מליפול בשבי של רעיונות סוחפים אך הרסניים (כמו ב"הגל"), ולשמור על איזונים מחשבתיים, ובעיקר על קירוב לבבות. הדרך למנוע שנאה, כפייה ואלימות, זה דרך אהבה, הכלה ורכות. הדרך למנוע שלטון קיצוני זה להתחבר בינינו בעם כך שהדעות שלנו יתקרבו זו לזו ויהיו פחות קיצוניות. כך נצביע ונבחר ממשלה מאוזנת יותר. כדי להילחם בדיקטטורה מכל סוג שהוא, אנחנו רק צריכים להזמין אנשים שונים שחושבים אחרת ולהתחבר איתם מעל הדיקטטור הפנימי שלנו (זה שרוצה שרק הדעה שלו תנצח). כשננצח אותו מבפנים, ננצח אותו גם מבחוץ.
    4
  6. What Should Israel Do Next in Light of Their Declaration of War? First, we should reflect deeply upon the painful divide that has festered among us, causing the devastating toll of hundreds of lives lost and thousands wounded. We need to yearn for a major change and wholeheartedly unite as one. Only the bonds of unity can shield us from future tragedy and elevate our nation from the abyss of despair. We cannot afford to nurse bitterness or delay action, waiting for the war's end to ponder our fractured state. Now is the time for introspection. We need to pinpoint the reasons behind our present circumstances and act accordingly. Our quest for understanding needs to extend to our lives’ very source: the upper force of love, bestowal and connection that acts on us beyond our current level of awareness, which perceives through an egoistic and divisive lens. It is no matter of religion, but a realization that reality’s governing force is singular, and we accordingly need to stand united before it as one. Precisely in our trying times, we are in need for an expansion of consciousness to let the upper force of love and bestowal into our lives. We need to raise the pain and anguish that erupts in so many people in such times to the upper force, and wish for it to mend our torn relations, and draw us closer together. We must seek to hold each other close to our hearts, not solely in times of war, but as an enduring duty. We are a nation established not on a biological foundation, but on a spiritual-ideological one: "Love your neighbor as yourself." That is, we were people from all around ancient Babylon who felt a problem with living our lives solely according to competitive-materialistic ideals and sought for a higher truth to our existence, which we revealed as a higher force of love, bestowal and connection that united us above our divisive drives. That is why we cannot remain divided without suffering from our separation. Our mission to unite above our divisions is constant, because divisive egoistic desires constantly surface within us, driving us apart. Therefore, much like a diligent student who finds new homework awaiting them each day, we should not accumulate any more overdue assignments that end up exploding in our faces, pressuring us into critical situations such as the one we now find before us. Instead, we should hurry up and correct our hearts to favor unity “as one man with one heart” above our divisions.
    4
  7. המדינה שלנו חיה ללא רוח, ללא עתיד, ללא חינוך לאומי נכון. אנחנו חייבים לשנות את עצמנו, את הקשר בינינו, את האווירה הלאומית הפנימית שלנו כאן במדינת ישראל. לחנך את עצמנו על ברכי אהבת הזולת, על הכלל "ואהבת לרעך כמוך" – להרים את הדגל הזה של היהדות האמיתית, לא הפורמלית. כאשר זו תהיה הרוח כאן, המונים מאומות העולם יימשכו ויבואו לנשום את אוויר הפסגות הזה. אז לא נצטרך להסביר ולא להצטדק. במקום לתת דוגמה יפה כזו לעולם, אנחנו ניצבים כעת מול פני האנושות ונותנים דוגמה הפוכה – החל מהתנהגות הממשלה ועד להתנהלות באלימות בכל תחום – כולם נמצאים בתחרות זה עם זה, מצפצפים זה על זה. רק בחסדי ה' אנחנו עוד קיימים כאן עם כל הפשלות שאנחנו עושים יום יום. אלו דברים שצריך לחזור ולהסביר – קודם כול לעצמנו. שונאי ישראל הגדולים ביותר הם אנחנו עצמנו, כי ישראל היא בראש ובראשונה מושג רוחני של חיבור, של אהבה, של תמיכה ודאגה הדדית – ואנחנו בשנאה זה לזה, בדחייה זה מזה, מביעים שנאה, בוז וזלזול ברעיון היהודי, בועטים בחוקי הכוח העליון. אין פלא שכולם מתייחסים אלינו באופן דומה. אנחנו בעצמנו זורעים את השנאה באוויר הבינלאומי וקוצרים את התבואה בהתאם.
    3
  8. What Should Israel Do Next in Light of Their Declaration of War? First, we should reflect deeply upon the painful divide that has festered among us, causing the devastating toll of hundreds of lives lost and thousands wounded. We need to yearn for a major change and wholeheartedly unite as one. Only the bonds of unity can shield us from future tragedy and elevate our nation from the abyss of despair. We cannot afford to nurse bitterness or delay action, waiting for the war's end to ponder our fractured state. Now is the time for introspection. We need to pinpoint the reasons behind our present circumstances and act accordingly. Our quest for understanding needs to extend to our lives’ very source: the upper force of love, bestowal and connection that acts on us beyond our current level of awareness, which perceives through an egoistic and divisive lens. It is no matter of religion, but a realization that reality’s governing force is singular, and we accordingly need to stand united before it as one. Precisely in our trying times, we are in need for an expansion of consciousness to let the upper force of love and bestowal into our lives. We need to raise the pain and anguish that erupts in so many people in such times to the upper force, and wish for it to mend our torn relations, and draw us closer together. We must seek to hold each other close to our hearts, not solely in times of war, but as an enduring duty. We are a nation established not on a biological foundation, but on a spiritual-ideological one: "Love your neighbor as yourself." That is, we were people from all around ancient Babylon who felt a problem with living our lives solely according to competitive-materialistic ideals and sought for a higher truth to our existence, which we revealed as a higher force of love, bestowal and connection that united us above our divisive drives. That is why we cannot remain divided without suffering from our separation. Our mission to unite above our divisions is constant, because divisive egoistic desires constantly surface within us, driving us apart. Therefore, much like a diligent student who finds new homework awaiting them each day, we should not accumulate any more overdue assignments that end up exploding in our faces, pressuring us into critical situations such as the one we now find before us. Instead, we should hurry up and correct our hearts to favor unity “as one man with one heart” above our divisions.
    3
  9. Being Jewish means attaining the sensation of two contrasting forces in nature, the egoistic force, which is our human nature, and its opposite altruistic force, which is the force of nature itself. The attainment of these two forces define the people who, first under Abraham, developed this sensation of reality. They became known as the people of Israel, and later, as the Jews. At a certain point, around 2.000 years ago, we lost the sensation of the two forces and lived solely in the egoistic force. That is the meaning of being in exile. Exile has no geographic connotations, i.e. that we left some geographic Land of Israel and now we return to it. It is rather a matter of an inner exile, that we do not host the sensation of the altruistic nature, i.e. the quality of love, bestowal and connection, between us. When we fell from this sensation, we then entered our period of exile and ceased to exist as the people of Israel.
    3
  10. Are the Jewish People Still in Exile? Being Jewish means attaining the sensation of two contrasting forces in nature, the egoistic force, which is our human nature, and its opposite altruistic force, which is the force of nature itself. The attainment of these two forces define the people who, first under Abraham, developed this feeling of reality. They became known as the people of Israel, and later, as the Jews. At a certain point, around 2.000 years ago, they lost the sensation of the two forces and lived solely in the egoistic force. That is the meaning of being in exile. Exile has no geographic connotations, i.e. leaving some geographic Land of Israel. It is rather a matter of an inner exile, that we lack the sensation of the altruistic nature—the quality of love, bestowal and connection—in our relations. When we departed from this sensation, we then entered our period of exile and ceased to exist as the people of Israel.
    2
  11. הרהורים על שנאה עצמית אחד הדברים שמערכות הבחירות בישראל מבליט הוא השנאה העצמית של עם ישראל. חלק מהמפלגות בכנסת הישראלית הן אנטי-ציוניות באופן גלוי ומפורש. כלומר, הן מתנגדות לעצם קיומה של מדינת היהודים. העובדה שהן בכלל קיימות מוכיחה יותר מכול את חופש הביטוי שקיים בישראל, אבל המיוחד באמת הוא העובדה שיש לא מעט יהודים בין מנהיגי המפלגות האלה. הם תומכים במחבלים ובטרור, שוללים את זכותה של ישראל להגן על אזרחיה, מתאבלים על אובדן של כל מחבל, ואינם מתאבלים על מותם של אזרחים בלתי חמושים בפיגועי טרור. בכל מדינה אחרת הם ייחשבו לבוגדים. בישראל הם ממשיכים להתבטא בחופשיות ובפתיחות בשם חופש הביטוי, ומדינת ישראל אינה מרגישה שיש לה את הזכות לעצור אותם. עבור היהודים, סוג זה של שנאה עצמית אינו דבר חדש. בימי הרייך השלישי חלק מהיהודים התלהבו מהאידיאולוגיה הנאצית לא פחות מהנאצים הגרמנים. בימי האינקוויזיציה הספרדית היו יהודים ויהודים לשעבר שרדפו את היהודים באופן אישי. בימי המרד הגדול בתקופת בית שני, מפקד הצבא הרומי שהחריב את ירושלים ואת בית המקדש היה יהודי, והרשימה עוד ארוכה. שנאה עצמית הולכת יד ביד עם היהדות מראשיתה כי העם היהודי הוקם כדי לתקן את העולם. המצאנו את המונח "תיקון עולם", ועד היום אנו מתווכחים על משמעותו. כלומר, אנחנו עדיין מרגישים שאנחנו חייבים להשתתף בתיקון העולם, אבל איננו בטוחים כיצד עלינו לנהוג בקשר לזה, או מה פירושו של תיקון העולם בכלל. כשיהודי שונא יהודים זו יותר משנאה רגילה. זו הכחשת אחריותו האישית, ניסיון להתחמק מחובתו להשתתף בתיקון העולם. אולם כשם שיונה הנביא לא יכול היה לברוח משליחותו להציל את העיר הנוכרית נינווה, כך גם היהודים אינם יכולים להימלט מייעודם להציל את העולם. ספר יונה הפך לחלק המרכזי בתפילת הנעילה ביום הכיפורים דווקא כדי להזכיר לנו את ייעודנו. העמים מצידם שונאים אותנו כי הם מרגישים תלויים בנו. זו הסיבה שהם מאשימים אותנו בצרותיהם. הם אולי לא מבינים איך אנחנו אמורים להקל על הקשיים שלהם, אבל הם מרגישים שזו אחריותנו. הם צודקים; הצרות שלהם הן באחריותנו. "תיקון עולם" תלוי בהתנהגות הטובה שלנו העם היהודי. לא בהתנהגותנו כלפיהם, אלא זה כלפי זה. לא הפכנו לעם לפני שהתחייבנו לאהוב זה את זה "כאיש אחד בלב אחד". רק לאחר שהשגנו זאת, הוטלה עלינו המשימה להיות "אור לגויים". במילים אחרות, כל שעלינו לעשות הוא להתאחד בינינו "כאיש אחד בלב אחד", וזה יהפוך אותנו ל"אור לגויים". האחריות שלנו כלפי העולם היא להתאחד בינינו. למרות שהרבה יותר קל לומר להתאחד מאשר לקיים, הדבר האחרון שאנחנו רוצים לראות הוא עוד פרק של יהודים שטובחים ביהודים, כפי שקרה בירושלים לפני שהמפקד היהודי של הצבא הרומי צעד לתוכה כדי לסיים את חורבן העיר. כאשר אנחנו מתרחקים זה מזה ופונים להזדהות עם אויבינו; זה רק מעצים את שנאתם כלפינו, כי בזה אנחנו מתרחקים יותר מממימוש ייעודינו. התרופה לאנטישמיות אינה טמונה בשום דבר מלבד מילוי חלקנו בתיקון העולם.
    2
  12. בקשה מלב שבור הלב של המדינה שלנו ממש שבור, זה מורגש על הבשר, זה נמצא באוויר. וכמו שאמר המקובל מנחם מנדל מקוצק "אין שלם מלב שבור". כאשר הלב שבור הוא רגיש לשבר, ומשתוקק מאוד לתקן, להביא אותו להיות לשלם. לב שבור נמצא במצב חשוף וחסר הגנה, אז הוא מבחין בכל מחשבה לא נקייה שעוברת בו ומסוגל להצטער עליה. אתמול הלב היה גס יותר ופחות שברירי, אז שמחה לאיד או סתם אדישות היו יכולות לעבור מתחת לרדאר בלי למשוך תשומת לב. והיום הוא יכול לקלוט כל מחווה של ריחוק מצידו לאחיו, להזדעזע ממנה ובאופן טבעי לבקש אז לתקן את הלב: שלא תחלוף בו מחשבה רעה על רעהו, שלא תיכנס ליצנות וחוסר רצינות, זלזול או גאווה ביחס שלו לזולת. ואז הוא גם קרוב יותר לכוח העליון. כי מי שאין לו מה לבקש מהבורא אין לו קשר איתו. ולבקש מהבורא אפשר רק דבר אחד: שיתקן את הלב, משבור לשלם. שליבו יידבק ויתאחד בכולם. אנחנו לא צריכים לקוות לשבירת הלב ולגרום לה באופן מלאכותי, אלא שליבנו ממילא שבור עכשיו וזאת הזדמנות גדולה לבקש תיקון, להתפלל לקרב את כל ישראל שיהיו כאיש אחד בלב אחד.
    2
  13. הנפש של האנטישמי היהודי ‏במשך 19 השנים האחרונות נהג גבר יהודי להפגין מחוץ לבית כנסת במישיגן כמעט בכל שבת. מה שהתחיל בהפגנה נגד מדיניותה של ישראל הפך בהדרגה לשלטים שעליהם נכתב "להתנגד לכוח היהודי", "לשים קץ לעליונות היהודית בפלסטין", ולתמיכה מובהקת בגרמני נאצי שכתב ספר בשם "היטלר שהכרנו ואהבנו". העובדה שהוא קיבל חינוך יהודי, שהוא חגג בר-מצווה ולמד בבית ספר עברי, לא שינתה כלל. ‏לא מפתיע לראות שישנם יהודים ששונאים את הלאום שלהם. בשל ההיסטוריה והייעוד הייחודיים שלנו, יש אנטישמי סמוי בכל יהודי, ולא פעם הוא מתפרץ ומשתלט עליו. ‏נתקלתי בלא מעט אנשים כאלה. עם כמה מהם, בייחוד אלה המשתייכים לארגוני שמאל קיצוני מסוימים, צילמתי מספר שיחות בטלוויזיה. בלתי אפשרי לדון עם אנשים כאלה; הם מרגישים את מה שהם מרגישים וזה סוף פסוק מבחינתם. ברגע שהאנטישמיות בפנים משתלטת, קשה מאוד למוטט אותה. ‏אף אומה אחרת לא חווה שנאה עצמית כמו היהודים, כי היהודים אינם כמו שום אומה אחרת. מצד אחד, היהדות הביאה את הערכים הנשגבים ביותר לאנושות, מנהגים כמו צדקה ומערכות רווחה אשר הסתמכו על רעיונות חדשניים כמו ערבות הדדית, אחריות קבוצתית, ואהבת הזולת – "ואהבת לרעך כמוך". ‏מצד שני, לא פעם במהלך ההיסטוריה נהגו היהודים בצורה שונה לגמרי מהרעיונות שהביאו לעולם. בזמן חורבן בית שני, היהודים התנהגו זה אל זה בצורה כל כך אכזרית שהצליחה לזעזע את כל העולם העתיק. האיבה בין היהודים הייתה כה עזה, שעד היום מייחסים חכמינו את חורבן בית המקדש וגירוש עמנו מארץ ישראל לא לטיטוס ולצבאות הרומיים שלו, אלא לשנאה הפנימית שפרצה בעם. ‏"ד"ר ג'קיל ומר הייד" הללו שוכנים בכל יהודי כי אבותינו הקדמונים היו מאנשים רגילים, בעלי אגו מפותח, שעל פניו רכשו תכונות נשגבות של אהבת הזולת וערבות הדדית. לאחר מכן הם קיבלו הוראה להעביר את השיטה להתגבר על האגו ולהתאחד מעליו לכל העולם, להיות "אור לגויים". זה היה עם ישראל המקורי. ‏אבל פיתוח "אני" טוב יותר לא מחק את האני הראשוני. להיפך, כדי לגרום לישראל להמשיך ולשפר את עצמם, האגואיזם שלהם התגבר ללא הרף. כשאהבת אחים ניצחה את האגו הם עלו לשיאים חדשים. כשהשנאה השתלטה הם ירדו לשפל חדש. ‏במשך אלפי שנים נע עם ישראל בין טוב לרע. כשהם היו טובים, לא היה טוב מהם. כשהם היו רעים, לא היה גרוע מהם. הכישלונות החמורים ביותר שלהם הגיעו לשיאם בגלות. ‏לפני כאלפיים שנה בערך, "מר הייד", הרשע שבתוכנו, זכה לניצחון גדול ועם ישראל הרס והחליש את עצמו עד כדי כך שהרומאים יכלו להשתלט על העיר שנחרבה מבפנים. מאז, לא הצלחנו להחזיר את גובה הערבות ההדדית והאחריות המשותפת שהייתה לנו, את אהבתנו ליהדות ואת הדאגה למין האנושי. ‏כאשר ישראל שבתוכנו מתעורר, הוא לעיתים קרובות מסעיר את האגו שלנו שמתנגד לו בתוקף. זהו הזמן שבו יהודים פונים נגד בני עמם והופכים לאנטישמיים. ‏ישנה רק תרופה אחת למצב של שנאה עצמית יהודית. זוהי אותה התרופה שבה השתמשו אבותינו הקדמונים כאשר הם הקימו את הלאום שלנו: ללכת עד הסוף נגד האגו ולהתאחד למרות הסלידה ההדדית שלנו. ‏אנחנו יכולים לפתח אהבה רק אם נרגיש קודם כול שנאה ותהיה לנו מוטיבציה לצאת ממנה. אם לא נרגיש שנאה, לא כעס בוער, מה יניע אותנו להרגיש אהבה? ובלי מוטיבציה, שום דבר בתוכנו לא ישתנה. לכן, עלינו להתייחס לשנאה לא כסיבה לדחות זה את זה, אלא כקריאה להתחבר, לחזק את הקשר שלנו. ‏אולי עכשיו, כאשר רבים מאיתנו חשים שנאה לבני עמם, נוכל להתחיל לטפח את האהבה שהרגישו אבותינו הקדמונים מעל לשנאה שלהם. אולי עכשיו, גם אנחנו מוכנים להפוך להיות "אור לגויים", להבה של אחדות בעולם שהחשיך על ידי שנאה. אולי כן, ואולי עדיין לא. אבל במוקדם או במאוחר, העולם ידרוש שנממש את הבטחתנו להיות עם סגולה, והסגולה היחידה שאנו צריכים היא ההתעקשות שלנו להתאחד מעל לכל פילוג.
    2
  14. מתי יהיה פה טוב? חלק ראשון למה כולם שונאים אותנו? "ככה זה". למה תמיד צריכות להיות פה מלחמות ואנשים צריכים למות? "ככה זה". למה תמיד יאשימו אותנו בכל צרות העולם? "ככה זה". ויש גם שאלות שעליהן פחות ברורה התשובה. כמו למשל: מתי יהיה פה טוב? מתי תיגמר המלחמה? איך אפשר להכריע את כוחות הרשע? תשובות של אנשי צבא, פוליטיקאים, פרשנים וכן הלאה, נשאיר לכלי התקשורת. כאן ננסה לחפש משהו עמוק יותר. ובגלל שאנחנו ישראלים, נתחיל מהשורה התחתונה. מתי יהיה פה טוב? כשאנחנו נלמד להיות טובים זה לזה, לחיות באהבה. לא רק בזמן מלחמה, אלא בימי השגרה. איפה שאנחנו לא מסוגלים לסבול מישהו עם דעה שונה, איפה שבין הלבבות התפשטה לאחרונה שנאה גדולה. מתי תיגמר המלחמה? כשנכריע אותה בינינו. בתוך המחשבות והרצונות שלנו. כשנמגר יחד את כל היחס הרע לזולת, ונכסה אותו ביחס של קבלה והכלה. נכון, הוא חושב אחרת ואולי בעיניי ההתנהגות שלו איומה, אבל אין מה לעשות, הוא אח שלי. משפחה. איך אפשר להכריע את כוחות הרשע? החמאס ואיראן הם תוצאה. הבעיה שלנו היא קודם כל עם עצמנו. ולכן, היא גם הרבה יותר גדולה ועמוקה. ועוד משהו, אם לא ניסגר על עצמנו במהרה, אזהרת המסע שהוציא משרד החוץ ביחס לכל מדינות העולם עלולה להיות רק הפרומו למציאות שחורה. ישראלים לא יהיו רצויים באף מדינה בעולם, וביתר דיוק בסכנה עצומה. אבל יש מקום לתקווה גדולה. "עת צרה היא ליעקב וממנה ייוושע", אמר הנביא ירמיהו. כנראה שהיינו צריכים לקבל מהחיים כזו סטירה שלא ראינו מאז השואה, כדי להתעורר ולהפוך את המדינה שלנו למנורה. לחברת מופת שתאיר לעולם כולו דרך חדשה, חיים בחיבור מעל כל הניגודים, באהבה מעל שנאה. ועכשיו להתחלה. מה הקשר בין הפירוד שמתגלה בינינו, לבין האויבים החיצוניים שקמים עלינו לכלותינו? יש תחושה שזה איכשהו קשור, אבל מאיפה זה נובע במהות של הדברים? מה, כשהשנאה שמבעבעת בינינו חוצה איזה גבול, היא מייצרת מין פקודת הפעלה למרצחים שבאים עלינו? נשמע קצת כמו תסריט של מדע בדיוני. "כשיתרומם ישראל על פי סגולתו האמיתית הפנימית", אומר הראי"ה קוק, "ליתן לכל העולם כולו צורה חדשה ומתוקנת, אז לא ישראל בלבד יתרומם כי אם כל העולם כולו. אז תחל תקופה חדשה שאין בה שום תערובות של זוהמת הרע, הרשעה וההתקוממות לא תפעול עליה מאומה, הכעס והעצב לא יוכל לשלוט בקרבה, ודאגה על שיווי המשקל של העולם לא יוכל לעלות על לב. אז יתבטל כוח הזרוע מעיקרו, והחרב תאבד את עיקר חשיבותה ותיהפך לגנאי גמור". ננסה לפרק את הדברים לאט. הראי"ה קוק טוען שטבועה בפנימיות האומה איזו סגולה מיוחדת. איתה אנחנו יכולים להתרומם, ולתת לכל העולם צורה מתוקנת. וכשזה יקרה, לא זו בלבד שאנחנו עצמנו נתעלה, אלא כל העולם איתנו יחד. ואז תחל תקופה חדשה, בלי כוחניות, חרב ומלחמה. מהי אותה סגולה? הרב יהודה אשלג, הידוע בכינויו "בעל הסולם" על שם פירוש "הסולם" שכתב לספר הזוהר, אומר כך: "האומה הישראלית נִתְקֵנָה ונעשתה כמין מעבר, שעל ידיהם יזרמו ניצוצי ההזדככות לכל המין האנושי שבעולם כולו. שיוכלו להבין את הנועם ואת השלווה השרויים בגרעין של אהבת זולתו". בעל הסולם מדבר על הזדככות כלל-אנושית לכיוון של אהבת הזולת. כלומר, על התפתחות פנימית בטבע האדם שתעביר אותו ממחשבה אגואיסטית על עצמו בלבד, ליחס של אהבה לכולם ודאגה לטובתם. במלחמה רואים את זה חזק. אנשים עוזבים את הכול ומוסרים את כל ליבם לטובת העם, ויש באוויר איזו הרגשה שכזו מסירות נפש אין בשום אומה בעולם. עם ישראל חי. העם של האהבה. העם שהתהווה בעולם כקבוצת הדגמה. הרי מה אברהם אבינו גילה? מה הפך אותו לאב האומה? שהכול אחד. שהטבע מאוחד. שיש כוח אחד בכל הבריאה, כוח החיים והיצירה, והתכונה שלו היא השפעה טובה. אהבה ונתינה טהורה. ואנחנו, כולנו בניו. וצריכים להתאחד באהבה, כמו שהוא אחד. להתחבר מעל כל השוני המובנה שיש בין אנשים, מעל כל חילוקי הדעות וההבדלים, מעל כל החלוקה לעמים ומגזרים. להיות כאגודה אחת. מחוברים. עם האידיאה הזו יצא אברהם הבבלי למסע הסברה באזור מסופוטמיה, יחד עם אשתו שרה. אלפים ורבבות התחברו לדבריו, והפכו לקהילה מיוחדת שנקראה "אנשי בית אברהם". מהם נעשה אחר כך העם שלנו, כמו שמתאר הרמב"ם בספר המדע. אז אנחנו אומת סטארט-אפ לא מהמאה ה-21, אלא ממש מאז. לאורך הדורות, כל אדם בעולם שהרגיש בליבו שכן, הכול אחד, הכול אהבה, בא והצטרף לשורות האומה. רות המואבייה, שממנה יצא דוד המלך, אחר כך הוריו של רבי עקיבא, אונקלוס הגֵר ואחרים. העם של האהבה, העם שהיווה דוגמה לעתיד המאוחד של האנושות כולה. עד הקריסה הגדולה. מתישהו התחיל האגו לדבר חזק בתוכו של כל אדם מישראל, ומחק את ההרגשה שכולנו משפחה. אז כל יהודי התחיל למשוך לכיוון שלו, לא ראה בעיניים שום דבר חוץ מהאמת שלו, ויצא להילחם באחרים. "מלחמות היהודים" קוראים לספר של ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו, שמתאר את התהליך שקדם לחורבן הבית. אנחנו, בשנאה הפנימית בינינו, החרבנו את עצמנו, לפני שעשה זאת האויב החיצוני. יש הבדל עצום בין מחלוקת בונה, לבין מריבה שמובילה לשנאה. זה בסדר שאני חושב אחרת ממך, והביקורת התבונתית הכרחית להתפתחות בריאה של חברה, אבל יחד עם זה, שנינו מחויבים לשמור על החוק: "לא תשנא את אחיך בלבבך" (ויקרא יט, יז). אז מה עושים עם כל הרגשות השליליים שמתעוררים, כלפי אלה שנראה לי שבגללם החיים שלי נפגעים? הרי זו תגובה טבעית כמעט, אם לא נעמיד פנים. כאן נכנס העיקרון: "על כל פשעים תכסה אהבה" (משלי י, יב). מה הוא אומר? שכל פירוד שמתגלה, כל דחייה, אפילו שנאה, אפשר לכסות עם אהבה. ולא רק שאפשר, אפילו חובה. למה? כי לשם מכוונת אותנו האבולוציה שלנו כמין אנושי. למה הכוונה? כמו ששילוב בין כוחות מנוגדים יצר את התפתחות החיים בטבע, כך גם אמור לקרות איתנו. שילוב בין ניגודים, יעלה אותנו לרמה גבוהה יותר של חיים, שבה בני האדם יהפכו להיות כאיש אחד בלב אחד. מין אורגניזם-על שיפרוץ את כל גבולות התפיסה המוכרים, ויגלה עולמות עליונים. פעם העם שלנו חי בגובה כזה, ולכן נחשב לעם רוחני, ועכשיו אנחנו צריכים לחזור אל השורש הישראלי. אחרי אלפיים שנות סיבוב בין אומות העולם הוחזרנו לכאן, כדי להדגים איך צריכה להיראות האנושות המחוברת. לאן מוכרח להתקדם העולם. האיומים הגלובליים מראים שכולנו בסירה אחת, ואם לא נלמד לעבוד יחד, בהתחשבות הדדית, בתמיכה של כולם בכולם, מפחיד לחשוב מה עומד לקרות על פני כדור הארץ הקטן.
    2
  15. How can Israel sustain its unity after October 7? Since the October 7 attack, we are not expressing hatred toward each other because our pain is much greater. But we are not far from how things were before October 7. We could return to that previous state in a matter of days. It is also important to note that our divisiveness throughout the year weakened us and strengthened those who wished to attack us. A captured Hamas terrorist who participated in the October 7 attacks stated how the ongoing protests and demonstrations in Israel encouraged Hamas during their preparations for the attack. When outside influences that pressure the formation of our unity move away, internal feelings of hatred resurface. We might believe that coming closer during tough times lets us develop while maintaining that closeness. However, this idea is incorrect. We need to undergo a reset and rebuild our unity from scratch, without external pressure dictating our actions but out of our own choice to live in a common connection to each other, with a spirit of unity, support, care, encouragement and closeness dwelling in our relations. When we are in a conflict of opinions, we need to equally respect those who we are against, acknowledging that they might also be right and have their own opinions, and that their opinions represent other people and citizens. Thus, we indeed should take heed to treat each other with more kindness. Unity means that we are ready to set aside our own opinions in order to unite with others.
    2
  16. How can Israel sustain its unity after October 7? Since the October 7 attack, we are not expressing hatred toward each other because our pain is much greater. But we are not far from how things were before October 7. We could return to that previous state in a matter of days. It is also important to note that our divisiveness throughout the year weakened us and strengthened those who wished to attack us. A captured Hamas terrorist who participated in the October 7 attacks stated how the ongoing protests and demonstrations in Israel encouraged Hamas during their preparations for the attack. When outside influences that pressure the formation of our unity move away, internal feelings of hatred resurface. We might believe that coming closer during tough times lets us develop while maintaining that closeness. However, this idea is incorrect. We need to undergo a reset and rebuild our unity from scratch, without external pressure dictating our actions but out of our own choice to live in a common connection to each other, with a spirit of unity, support, care, encouragement and closeness dwelling in our relations. When we are in a conflict of opinions, we need to equally respect those who we are against, acknowledging that they might also be right and have their own opinions, and that their opinions represent other people and citizens. Thus, we indeed should take heed to treat each other with more kindness. Unity means that we are ready to set aside our own opinions in order to unite with others.
    2
  17. יישר כוח ותפילה לשלום החיילים ! מלחמה עושים באהבה או שלא עושים בכלל מילואימניקים שלא ראו את הבית מעל חודשיים מגיעים הביתה ונכנסים להלם. בלי שידעו, בבית המשיכו כל הזמן הזה במלחמות פוליטיות כאילו אין אלוהים ואין מלחמה. כל רוח הלחימה והאחווה שמילאו להם את המפרשים בחזית מתרוקנת בבת אחת. תארו לכם, ככה הם יצטרכו לחזור לחזית, ובשביל מה, כדי שבבית יוכלו להמשיך לעשות בשקט מלחמה? עכשיו, אפשר לבכות על המצב, "אוי אוי, זה נורא", אבל למי זה בדיוק עוזר? זה אפילו מזיק עוד יותר. ואפשר לצאת כמו אריות להילחם על החיבור בינינו, כדי להחזיר להם גב יציב ורחב, ורוח עורפית שתלווה אותם כל הקרב. צריך להבין, המלחמה באויבים שם היא אינסופית, היא בור בלי תחתית, ואנחנו כאן, באחדות, בחיבור, יכולים לעשות לה סוף. לא לבד. לאחד את עם ישראל אי אפשר בלי כוח עליון. כי יצר השנאה בתוכנו כמו האויב החיצוני, הוא בור אינסופי: אם מנטרלים אותו במקום אחד, הוא נפער במקום אחר. כל אחד סוחב איתו אגו גדול על הלב ולא יכול להפוך את עצמו בעצמו מאויב לאוהב, לכן אנחנו צריכים את הבורא לצידנו, שינהל אותנו בצורה קצרה ונכונה לניצחון במלחמה על האחדות, על הבית. הלוא ממילא גם את ההתעוררות הזאת לראות איך אנחנו מתנהגים בזמן שהחיילים בחזית, הבורא נתן לנו עכשיו. הרי הפילוג ישן נושן, החידוש הוא שאנחנו מסוגלים להכיר בו, להרגיש אותו, להיבהל ממנו. כלומר הכוח העליון הוא ראשון והוא אחרון, הוא התחיל בפעולה, הראה לנו את רוע המלחמה בינינו, והוא יגמור בעדנו, באהבת עם ישראל. המלחמה על החיבור דומה לריקוד בין שניים, כמו טנגו עם הכוח העליון: צעד אחד אנחנו, צעד אחד הוא, עד לניצחון. אומנם להרגיש מתי תורנו להתאחד בכוחנו ולהבחין איפה הנקודה שבה אנחנו לא מסוגלים ואז לתת לו להוביל, זו משימה מורכבת, ריקוד שדורש עדינות הנפש. אבל אם נרצה ללמוד אותו עבור החיילים הוא יבוא לנו באופן טבעי, כמו תנועה שידענו היטב ושכחנו, ועכשיו נזכרים בה.
    2
  18. How can Israel sustain its unity after October 7? Since the October 7 attack, we are not expressing hatred toward each other because our pain is much greater. But we are not far from how things were before October 7. We could return to that previous state in a matter of days. It is also important to note that our divisiveness throughout the year weakened us and strengthened those who wished to attack us. A captured Hamas terrorist who participated in the October 7 attacks stated how the ongoing protests and demonstrations in Israel encouraged Hamas during their preparations for the attack. When outside influences that pressure the formation of our unity move away, internal feelings of hatred resurface. We might believe that coming closer during tough times lets us develop while maintaining that closeness. However, this idea is incorrect. We need to undergo a reset and rebuild our unity from scratch, without external pressure dictating our actions but out of our own choice to live in a common connection to each other, with a spirit of unity, support, care, encouragement and closeness dwelling in our relations. When we are in a conflict of opinions, we need to equally respect those who we are against, acknowledging that they might also be right and have their own opinions, and that their opinions represent other people and citizens. Thus, we indeed should take heed to treat each other with more kindness. Unity means that we are ready to set aside our own opinions in order to unite with others.
    2
  19. Being Jewish means attaining the sensation of two contrasting forces in nature, the egoistic force, which is our human nature, and its opposite altruistic force, which is the force of nature itself. The attainment of these two forces define the people who, first under Abraham, developed this sensation of reality. They became known as the people of Israel, and later, as the Jews. At a certain point, around 2.000 years ago, we lost the sensation of the two forces and lived solely in the egoistic force. That is the meaning of being in exile. Exile has no geographic connotations, i.e. that we left some geographic Land of Israel and now we return to it. It is rather a matter of an inner exile, that we do not host the sensation of the altruistic nature, i.e. the quality of love, bestowal and connection, between us. When we fell from this sensation, we then entered our period of exile and ceased to exist as the people of Israel.
    2
  20. רע בעולם, רע לישראל כמשהו רע קורה בעולם, לא חשוב מה, אפשר להתחיל להתכונן לכך שיתלו את האשמה ביהודים. בסוף, איכשהו, זה תמיד מגיע, אז אין מה להיות מופתעים מחדש כל פעם. האם יש בעניין הזה איזו חוקיות שאנחנו לא מבינים? על מנגנון הניהול שפועל מאחורי הקלעים. כשמסתכלים רחב רואים שעוזבים את היהודים לנפשם רק בתקופות שבהן העולם עסוק בהתאוששות מאיזו מכה, או לחילופין נמצא בשגשוג ופריחה. כך למשל היה בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה, ואז גם קיבלנו אישור להקמת המדינה. תארו לכם שהיום הייתה עולה באו"ם כזו הצבעה, הרי לא היו מאשרים לנו אפילו שכונה. ולא שנעלמה אז האנטישמיות, אלא שהיא הייתה ברמה יותר נמוכה. מצד שני, אם נהפוך את התמונה, כאשר רע בעולם מפנים כלפינו אצבע מאשימה. "זה שוב פעם היהודים". גם אם לא פוליטקלי קורקט לומר זאת בקול רם, הדעה הרווחת באנושות היא שהיהודים מנהלים את העולם, את הממשלות, שכל הכסף אצלם. מתי שטוב להם, היהודים מעוררים מלחמות, מתי שצריך מארגנים משברים ברחבי העולם. הכול – לפי האינטרס שלהם. בכל רגע נתון הם מושכים בחוטים, מניעים את כולם לעבוד בשבילם. ואפילו אם נראה שמשהו יוצא מתחת שליטתם, זה רק בגלל שהם מחליטים לתת לאחרים הרגשה אשלייתית כזו, איזו הפסקה קטנה, הנחה, משיקולים ששמורים עימם. אפילו אנשים שלא ראו יהודים אף פעם, מרגישים שכך מתנהל העולם. והאמת היא שכך כתוב גם במקורות שלנו, שמסבירים איך בנוי הפאזל הכלל-אנושי. "אין פורענות באה לעולם אלא בשביל ישראל", גילו החכמים מזמן, ויש קשר ישיר בין טיב היחסים שבין היהודים לבין שלום העולם. במה מדובר? אנחנו היהודים אמורים להיות מאוחדים, להתחבר זה לזה לפי הכלל הגדול של ואהבת לרעך כמוך. בגלל שזה כמעט ולא קורה, נוצרת חסימה שמעכבת את זרימת הכוח הטוב לעולם. במקביל, כוח הרע כל הזמן מתגבר, האגואיזם נעשה יותר צר. המאזן השלילי הזה גורם לכך שמתרבות הצרות, וסבל רב נגרם לבני האדם. מצד מערכת הטבע הגדולה, כוח הטוב לא מגולה בעולם שלנו, הוא נסתר. רק דרך האומה הישראלית הוא יכול להתגלות, כי אנחנו בהגדרה אחראים על הפיתוח והמחקר. פעם, כשהיינו מחוברים, זרם דרכנו שפע לעולם, אבל מאז שנחרבנו על ידי שנאת חינם המעבר הזה נסתם. לכן העולם מרגיש אותנו כגורמים לכל רע. גם אם לא מובן איך המערכת הבנויה, וגם אם לא גלוי הקשר בין היהודים לאיזו תופעה רעה, ברור לאנשים אינסטינקטיבית שהיהודים אשמים בכל צרה וצרה, מחיי הפרט ועד לאנושות כולה. מתי זה ייפסק? אף פעם. זהו חוק טבע ממש. והיחס השלילי אלינו יתעצם, עד שלא נתייחס איש לרעהו באהבה, ונהפוך להיות כאיש אחד בלב אחד. רק במצב הזה ייפתח הצינור שכעת אנחנו סותמים, יבוא כוח טוב לעולם ויאזן את כל הרע. האנושות תתחיל לחוש הרמוניה, רוגע ושלווה, תיהנה מחיים טובים, בהדדיות והשלמה. בשורה התחתונה: יהודי זה מלשון ייחוד, איחוד, חיבור. בינינו, ועם כוח הטבע הכללי, שתכונתו השפעה טובה, אהבה ונתינה. נלמד לגלות אותו, נעשה לו אקזיט לעולם, ובמקום שנאה נזמין הערכה ואהדה מכולם. פשוט. זורם. מושלם.
    2
  21. Antisemitism lives in the foundations of human society and human nature. The human ego—the desire to enjoy at the expense of others and nature—evolves throughout history and during a person’s life. The more it grows, the more it feels an opposite force also dwelling within. That opposite force is called a “point in the heart.” Contrary to our egoistic desires that wish solely to absorb pleasures into themselves, the point in the heart is a desire that has potential to develop into a desire that loves, gives and positively connects to others. The point in the heart is also known as the seed of the soul, as we can develop it to discover our soul—the connection that underlies those very points. The realization of the potential encased in this small point of desire is the ability to rise above the human ego, where instead of detaching from one another through our growing egoism, i.e. increasingly prioritizing self-benefit over benefiting others, we instead prioritize the benefit of others and positive human connection. The point in the heart is the opposite of our egoistic nature. There are people who host only the negative egoistic force, and there are people who have both the negative egoistic force and the positive altruistic force. When both positive and negative forces coexist in us, then we become called “Jews” or “Israel” according to our inner essence. Likewise, if we solely host the negative egoistic force with no revelation yet of the point in the heart, then we are called “nations of the world” according to that essence. We underwent several stages of development throughout history. The point in the heart first surfaced throughout human society in ancient Babylon. The Babylonians who felt the inner urge to seek something deeper in life beyond the earthly egoistic desires joined Abraham, who taught a method for how to nurture the point in the heart in order to rise above the ego and positively connect. Abraham organized the Babylonians who wanted to study with him into a group, and he called this group “Israel,” which is made up of the words “Yashar Kel” (“straight to God”), i.e. people who aim themselves directly at the attainment of nature’s upper force of love, bestowal and connection, which is opposed to the force existing in human beings, the force of reception. Since Abraham’s time, the two groups—Israel and the nations of the world—have undergone much development. Some from the Israel camp left the group to pursue their natural egoistic inclinations, i.e. with an inclination to the nations of the world, while some from the nations of the world felt that they possess a special closeness and connection, which draws them to Israel. In other words, Jews are not a nationality, but they are people who host the point in the heart, which associates them with the positive force of nature, and which is opposite to the egoistic force that we are born and raised with by nature. The source of antisemitism is in the contrast and conflict between the two opposite desires of our inborn egoism and the point in the heart that can develop our ability to rise above the human ego.
    2
  22. יישר כוח ! מבקשה פרטית לבקשה לאומית לכל אחד יש את הצרה שלו מבית, ובאופן טבעי הוא פונה לאן שפונה עם בקשה אחת בלב: שהבעיה שלו תיפתר כבר. לאחד יש מחלה, לשני ילדים בצבא, והוא לא פנוי ואין לו כוח לבעיות ובקשות על מישהו אחר. זה טבעי, אבל חברה שבה כל אחד פנוי להשמיע רק את הבקשה האישית שלו, היא חברה ברמה של דומם, לא מתפתחת, לא צומחת. כדי שחברה תצמח על כל אחד מחבריה לעלות קצת מעל הטבע הנתון, מעל האגו הצר, ולהשתדל להרחיב את עצמו ולשמוע מה חסר לכולם, לבקש איתם עד שתהיה לנו בקשה לאומית על בריאות העם, על החיילים של כולם. העיקר שנבקש יחד. אם כל החברה נמשכת לבקש כאחד, אנחנו מתקשרים בינינו ונותנים זה לזה כיוון על מה לבקש, עם מה לפנות, וכבר יש לנו דרך, מתווה צמיחה. כך הצמחים גדלים, רק מתוך קשר לסביבה - הקרקע, האוויר, המים, האור - שנותנת להם כיוון. בתקופה האחרונה אנחנו מקבלים סימנים רבים מלמעלה שחסרה לנו חברה כזאת צומחת, שבה כולם כרוכים בכולם ומקבלים זה מזה השראה וכיוון. התנאים שלוחצים עלינו מבחוץ דורשים מאיתנו לגדול, להיות צמודים יותר זה לזה, להרגיש ולהבין את האחר. המעבר מדרגת הדומם לדרגת הצומח דורש הסכמה. הנטייה הטבעית תמשוך אותנו כל הזמן אחורנית לחשוב רק על עצמנו, ולמרות זאת עלינו להשתדל לצאת מעצמנו למחשבה על הכלל. להשתדל להגיע לבקשה אחת של אחדות. יום יום. כתוב שאחרי שאדם מת ומגיע לבית דין של מעלה שואלים אותו האם עסק בתורה וציפה לישועה. עיסוק בחיבור לפי הכלל הגדול "ואהבת לרעך כמוך", הוא עיסוק בתורה. התמדה לבקש על כלל ישראל היא ציפייה לישועה.
    2
  23. יחד על המשמר כל אחד נקרא לעמוד על המשמרת, כל אדם מישראל נדרש עכשיו לתפקיד בלי דיחוי. הילדים שלנו, השכנים והחברים מגויסים ללוחמה, ולנו בעורף יש משימה גדולה, להתפלל עליהם ולבקש על שלום ישראל. תחילה להצטער מאוד על הפירוד שנתנו לו להתפשט בינינו בלי הפרעה והנחית עלינו מכה של מאות מתים ואלפי נפגעים. ואז לבקש בכל הכוח לשנות את המצב ולהתחבר עוד היום בלב ונפש. רק כוח החיבור שיהיה בינינו מסוגל לשמור על הנמצאים בקו האש ולהרים את העם מהנפילה וההפסד. "ומי שדוחה רגע שנוכח פניו, כי מוקשה הוא, מגלה כסילותו לכול, שכל העולמות וכל הזמנים אינם כדאים בעדו", כתב המקובל יהודה אשלג, בצורה קצרה ומוחלטת. אסור לנו לשבת ברגשות מרירים ובעצבים סוערים, לדחות את הדברים ולהגיד מחר, כשתיגמר המלחמה אולי נחשוב על המצב בינינו. לא, דווקא עכשיו. כי אין שום תקנה למצב בלי לברר למה הוא בא, בשביל מה הוא בא, ומה אנחנו צריכים לעשות בהתאם לכך. מתוך הבירור נכוון לכוח העליון, משום שהוא המקור לכל מה שקורה לנו. אין כאן עניין דתי, אלא הסקה שהכוח שהוליד ומנהל את המציאות הוא אחד, וכנגדו עלינו להיות אחד. "כאיש אחד בלב אחד". חייבים להשתדל להכניס את הכוח הזה העליון שכולו אחדות לתמונת המציאות שלנו. לקחת את כל הקושי והכאב ולפנות איתם אליו בבקשה שידביק, שיאחה, שירפא. שיקרב בינינו ואליו. לבקש להיות קרובים בליבנו לכל חלק וחלק בעם, ולא רק בגלל שיש מלחמה עכשיו, אלא משום שזה תפקידנו. לא יניחו לנו להיות בפירוד בלי שנסבול מכך, בגלל שנועדנו להיות אומה שחיה לפי החוק של "ואהבת לרעך". ואין הפסק בדרישה מאיתנו למלא את ייעודנו. כמו ילד שהולך לבית הספר, ובסוף היום כבר מונחים לו בתיק שיעורי הבית למחר, כך אנחנו נדרשים לקבל כל יום את השיעור בחיבור שלנו. והלוואי שלא נצבור יותר פיגור ונזדרז לתקן את הלב, נעמוד כולם על המשמרת בעבור ילדינו, שכנינו וחברינו.
    2
  24. יישר כוח. החולשה שלנו היא החוזק שלהם מאז עלתה הממשלה החדשה לשלטון, העולם הערבי עוקב בדריכות אחר המתרחש בישראל. ההפגנות ההמוניות נגד הממשלה והסערות הפוליטיות התכופות בין היהודים מעטרות את מאמרי המערכת וממלאות את טורי הדעה של בכירי הפרשנים בתקשורת הערבית. במאמר מערכת של עיתון "א-ראי אל-יום" נכתב כי "כל מי שעוקב אחרי ענייניה של ישראל השתכנע באופן מלא וברור שהשאלה המרכזית כיום במדינת ישראל היא לא האם תפרוץ מלחמת אזרחים, אלא מתי היא תפרוץ". החולשה וההתפוררות, כפי שהן נתפסות בעיני האויב הערבי, נראות כסדקים שדרכם יוכלו להיכנס ולממש את חלומם המתוק למחוק את ישראל מהמפה. יש גם מומחים לענייני ישראל בעולם הערבי שטוענים שגל המחאות המתפרצות צפוי דווקא לחלוף בקרוב. כך או כך התקשורת הערבית צודקת בטענה בסיסית אחת: אנחנו היהודים מפולגים בינינו. האגואיזם שגדל בנו מפריד בינינו יותר ויותר בכל יום שעובר עד שהעובדה הבסיסית שכולנו אחים בני עם אחד הולכת ונשכחת מלב. הגורל היהודי המשותף שלנו מאבד כל תוקף. אנחנו שוכחים מאין באנו ולאן פנינו מועדות, מאבדים כל קשר למקורות המופת שלנו שמלמדים אותנו שתפקידנו להיות "אור לגויים" בעולם, להיות דגם לחברה מתוקנת בקשרים הדדיים חיוביים, כמו משפחה אחת גדולה וחמה. באיחוד בינינו יש כוח חיבור גדול יותר, "אור עליון" כמו שמכנים אותו המקובלים. אור זה הוא שמאיר ומקרין טוב לכל האנושות הגלובלית שכולנו חלקים שלה. אבל במקום לחתור למטרה לשמה נבראנו, לגילוי אהבת אחים מעל כל ההבדלים, אנחנו סוטים ומציבים לפנינו מטרות בדויות שאין לנו צורך אמיתי בהן. את היסוד הריק בינינו אנחנו ממלאים במאבקים שרק מפלגים אותנו ומתווכחים מי צודק ימין או שמאל, כשבפועל תכליתנו היא להתאחד מעל כל ההבדלים בינינו. באלפיים שנות הנדודים שלנו בגלות ינקנו ערכים חברתיים לא לנו. ספגנו מהמלחמות האידיאולוגיות שהתחוללו באומות העולם במאות הקודמות ואנחנו ממשיכים באותן מלחמות אידיאולוגיות במדינת ישראל של המאה ה-21. ברחוב הישראלי אפשר למצוא כיום אזרחים שמייצגים את כל סוגי הדעות והעמדות שקיימות ברחבי העולם. אבל אלה הן לא הבעיות האידיאולוגיות שלנו. הבעיה העיקרית שלנו היא להתעלות מעל האגו המפריד, להתרומם מעל הפילוג ולשאוף לגילוי של אחווה וקבלה של השונה בינינו. אין עוד אומה בעולם שהגיעה למצב קיצוני כזה הקיים באומה הישראלית. מצבים בהם אדם יכול להיות קרוב פיזית לאדם אחר, אבל מרגיש ריחוק עז ממנו, שונא אותו עד כדי כך שבא לו פשוט לרצוח אותו. רק בישראל יש בינינו הרגשת שונוּת, הבדלים עצומים, חלוקה לאינספור זרמים. וזאת למה? כי אנחנו האגואיסטים הגדולים מכולם, אנחנו העם הכי עקשן ומרדן. מאחר וכל יהודי נצמד באובססיביות ל"צדקת הדרך" שלו ולא מוכן לוותר לאחר, מתגלה בינינו שנאה תהומית שמקעקעת את היסודות החברתיים שלנו. המצב הדרמטי שבו שרויה היום מדינת ישראל נובע מהסיבה שכל הצרות והבעיות של אומות העולם דחוסות בתוך האומה הישראלית. אבל המצב הזה זמני ונועד רק לנער ולחייב אותנו להתאחד כעם ולמצוא בינינו את הפתרון החברתי שיביא לתיקון העולם. העולם מרגיש בתת המודע שלו שיש בנו את היכולת לשינוי מהפכני, לכן הוא עוקב בדריכות אחר המתרחש אצלנו, עוקץ אותנו במאמרי דעה ומפגין שרירים אנטישמיים כדי שנתעורר לממש את ייעודנו. כל גדולי ישראל כתבו שמבחינה רוחנית כעם אנחנו כרוכים ודבוקים זה בזה. עלינו להפנים שאין ולא יהיה לנו מנוס לברוח מהייעוד שלנו להיות המרכז הרוחני לכל העמים. ברגע שנילחם את המלחמה האידיאולוגית האמיתית שלנו נגד כוחות הפירוד, נפגין נגד יצר הרע שמרחיק בינינו עד למצב של מלחמת אחים ונשאף להתחבר כאיש אחד בלב אחד, אז מעצם היותנו במערכת גלובלית מקושרת נרגיע את כל החולי האגואיסטי העולמי – נאחה את השברים, נפוגג את המתחים ונביא שלום עלינו ועל כל העולם.
    2
  25. זאבים זה לזה את הביטוי "אדם לאדם זאב" הביא לעולם המחזאי הרומי פלאוטוס במחזהו "החמורים" כביטוי לזוועות שבני אדם מסוגלים לעשות לבני מינם. זה נכון שהיחסים בין בני אדם הם זוועה, קשים, חשדניים, הרסניים, מה שלא נגיד, אבל הם דווקא בגלל שאנחנו לא כמו זאבים. הלוואי והיינו קצת יותר זאבים זה לזה. ללהקת זאבים יש מנהיג שבמסעות הולך במאסף לוודא שאף אחד לא נעזב מאחור. הוא הראשון להסתער כשצריך, אם יש חיכוכים הוא חותך אותם בצורה חדה, דואג שהשלום בלהקה לא יופר. לזאבים יש בני זוג יחידים לכל החיים, אם אחד מהם מת הם לא מחפשים אחר. הם לועסים לזקנים את האוכל, הם שומרים ביחד על הגורים. לא הייתם רוצים להצטרף ללהקת זאבים? אם היה לנו מנהיג זאב, הוא היה משכנע את כל העם שערבות הדדית היא חוק טבע עליון ורק הקיום על פיו הופך אותנו להיות עם ישראל. הוא היה מונע ריבים בצורה קצרה וקשוחה ואומנם לא כולם היו אוהבים אותו בגלל הדרישה התובענית לשלום בית, אבל כולם היו מכבדים אותו כי זאת האמת, ולכן גם היו נשמעים לו. אם היו לנו מנהיגים כאלו הם היו מזהים בכל העם את המשפחה הפרטית שלהם, הם היו אבות החברה כולה, ואנחנו, חברי האומה, היינו מגוננים על החלשים, ומתאחדים כאחד סביב הדור הבא. אבל זה לא יקרה. לנו יש אגו והוא משגע אותנו. דוחף לריב, לרדוף אחר כבוד, לשלוט, לבגוד ועוד ועוד, מה לא. בימי האלטלנה האגו הזה קרע את טיפת האחדות הישראלית שעוד נשמרה בינינו - חיוורת וגלותית, תלושה משורש. מאז אנחנו מהלכים ככה קרועים, לא עם, לא ישראל, רק צל חיוור של המושג הגבוה הזה שפירושו להיות זאבים, מתוך בחירה חופשית ומודעת. אין לנו אפשרות לתקן בעצמנו את הקרע, הוא גדול וחזק מאיתנו, אבל אנחנו יכולים להסתכל בו לכל עומקו הנורא, להכיר ברוחבו, להודות בעוצמתו, להבין שאין תקווה לאחות אותו עם אותן ידיים אגואיסטיות שיצרו אותו, ולהתפלל. להתפלל לאבינו שבשמיים שייתן לנו את הכוח העל-טבעי לעשות מה שהזאבים עושים באופן טבעי. שייתן לנו את כוח הערבות. אם לא נגיע לתפילה כזאת נמצא את עצמנו במצבים איומים שיחייבו אותנו להגיע אליה והם לא רחוקים.
    1
  26. עוד לא התחלנו במלחמה האמיתית כל דבר הופך להרגל כאשר הוא מתמשך, אפילו מלחמה, וכאשר מתרגלים למלחמה עלולים לאבד את יכולת התגובה האינסטינקטיבית כמו שיש לבעלי חיים שבורחים משריפה: לא טורפים זה את זה עכשיו! למרות שכרגע נושבת בינינו רוח ישראלית חזקה, אסור לנו לאפשר לה להיחלש, כי בלעדיה ניפול לקטטות פנימיות ונשוב להשמיע קולות מסכסכים שיזמינו את המהלך הבא נגדנו. כשעם ישראל מפולג העולם מגיב באיבה והאנטישמיות עולה, השונאים מריחים את החולשה בינינו ומנצלים את הפִּרצה. אנחנו חייבים להידרך, להתרכז ולהתלכד מבפנים. כל אחד צריך להגיד לעצמו ולסובביו שאסור לנו להרים ידיים, אסור להסכים לקולות שלא רוצים להילחם על החיבור. אנחנו צריכים לפחד מהאגו שיכול להתנפל עלינו כמו רב-מחבלים, לחשוש מהשנאה שתשרוף אותנו. אולי במלחמה על האויב ידינו על העליונה, אבל את המלחמה על החיבור הרוחני בינינו עוד לא התחלנו, עוד לא שלפנו את התותחים הכבדים. למרות השכול והצער הגדול, למרות שאנחנו ספוגים באבידות כבדות, התקווה היא שנשלהב את כוח האחדות בינינו – לא אחדות של חיות שבורחות משריפה, אלא כוח-על קדום של עם שקם לצורך התאחדות בינו לבין אלוהיו. יש הרבה אנשים בעם שהמלחמה כבר פקחה את עיניהם, שמבינים איך קלקלנו והשחתנו את כוחנו בריב, כמה החליש אותנו הפירוד הזר לרוח האומה, כמה חללים והפסדים הוא גרם לנו. אנחנו צריכים ללכת קדימה ולהצליח. אין לנו ברירה, הכוח העליון יחייב אותנו בטוב או ברע לתקן את השבר בינינו, כי אנחנו נלחמים לא על עצמנו ולא על החיים שלנו, אלא עבורו. אנחנו חיילים של צבא ה', שמטרתו היא לאחד את עולמו, שכוחו אחדות, ובכוח זה ניאחז וננצח. כך צריך להיות וכך יהיה. ההצלחה שלנו תלויה רק בחיבור הפנימי בינינו, באיחוד הלבבות. זה הנשק שלנו, זה כוח-העל שגלום בנו. כל אדם בישראל חייב לדעת: אנחנו תלויים בעוצמת החיבור בינינו, בכוחו אנו חיים, עבורו אנו מנצחים.
    1
  27. לא אפויים אם אתם מכינים עוגה ופותחים את דלת התנור באמצע האפייה כשהעוגה עדיין חיוורת ונמוכה, אז ודאי לא תגידו, "אוי איזו עוגה עלובה, משהו לא בסדר איתה!". גם לא תוציאו אותה אל השיש במגמה לשפר אותה על ידי תוספת חומרים, סינון אחרים, הרטבה או ייבוש. לא. אתם תסגרו את התנור ותחייכו, כי אתם יודעים מניסיון שהעוגה תתפח ותשחים כשזמן האפייה יסתיים, ויהיה לה ריח נהדר וטעם נפלא. היום בישראל אף אחד לא יכול להסתכל סביבו ולומר, "תראו איפה אנחנו חיים, איזו מדינה נהדרת ועולם לתפארת!", בעוד שמה שמתרחש מסביב נראה עלוב ונמוך כמו עוגה לא אפויה. גם אי-אפשר לומר, "המדינה פגומה והעולם נראה זוועה, בואו נוציא ונתקן אותם" אם אנחנו לא יודעים איזו צורה הם צריכים לקבל בגמר הבישול שלהם, ואיך נראים השלבים בדרך לשם. ובטח שאי-אפשר לומר שמרכיב כלשהו מקולקל או מיותר, גם אם הוא נראה כהפרעה קשה כמו יתוש באוזן, או דעה שונה, אלא צריך להיזהר מאוד. מי שמזלזל באחר ורוצה למחוק אותו מהעולם, מוציא דיבה על פעולת הבריאה. הבריאה נוצרה מיצר הרע, כלומר מרצון לקבל הנאה. הדומם, הצומח והחי הם רצונות שנבראו בשלמותם, אבל הרצון האנושי טרם הושלם; הוא הולך ומתפתח מיום שנברא, ועם כל תקופה שחולפת בהיסטוריה הוא תופח יותר וכבר הגיע לנקודה מפחידה של אגואיזם שנדמה כמאיים לעלות על גדותיו, לגלוש ולשרוף את הבית. אבל גם השלב הזה שנראה נורא, הוא אחד משלבי האפייה. הכוח העליון מתפיח את האגו האנושי לשיאו, ומובטח לנו שלא יגלוש אלא יתייצב במידותיו ויהיה מושלם, כשיתחיל לפעול בו המרכיב הרדום של אהבת הזולת. ככל שהאגו, הדחייה והשנאה בינינו גדולים, כך תוכל להיות האהבה ההדדית אינסופית – מידה כנגד מידה, זאת מטרת ההתפחה. בסוף בישולנו נהיה בעלי אגו גדול מאוד, ואהבה אחת שתכסה על הכול. אי-אפשר לדלג על שום שלב משלבי האפייה, ובכל זאת יש לנו בחירה: לזרז את הזמנים ולעבור אותם בהכרה. להבין את התהליך – הוא מוסבר בכל כתבי חכמת הקבלה, וללמוד איך לעורר את מרכיב אהבת הזולת שיתחיל לפעול בינינו.
    1
  28. ארץ ישראל השלמה אנחנו כל הזמן מדברים על הארץ היפה שלנו, ארץ שהתמלאה בחודשים האחרונים בגילויים של אהבת אחים ובמחשבה טובה על הזולת, אבל לצערנו היא גם מתלכלכת בהרבה שנאה ומאבקים אנוכיים, שמכערים את אנשיה ונופיה. המקובלים מלמדים שהמילה "ארץ" מקורה במושג רצון, שהוא לב ליבו של האדם. בארץ הזאת הנקראת "לב" האדם, גרים "אומות העולם" ו"עם ישראל". אבל השכנים, הרצונות האלו, לא מסתדרים יחד, לא מסוגלים לגור במקום אחד בדו-קיום: או שאומות העולם שולטים על הלב או שעם ישראל שולט. לא תמיד אומות העולם ועם ישראל גרו בכפיפה אחת בלב האדם. בהתחלה הלב היה פראי ויצרי, שלטו בו "עמים זרים" בלבד, רצונות של אהבה עצמית שמילאו אותו ומשכו כל דבר לעצמם, בלעו הכול לבית קיבולם. רק בשלב מאוחר יותר בהתפתחות האדם התעורר בליבו רצון קטן שנקרא "ישראל", רצון המכוון ישר לאֵל, רצון שמואס באהבה עצמית ומוצא טעם רק באהבת הזולת. זהו רצון שאין לו תביעות לעצמו וכל תשוקתו היא שיהיו לו אמצעים לתת הנאה לכוח העליון, לטבע האוהב. מרגע שנכנס ללב הרצון שנקרא "ישראל" התחילה "מלחמת היצר". האדם התחיל להילחם עם עצמו כדי להכניע את הלב, לגרש ממנו את שליטת הרצון לקבל, ולתת את מפתחות השלטון בידי הכוח העליון - שיעשה איתו כרצונו, יעצב אותו בתכונתו. המלחמה ביצר נמשכת עד שהמאמצים המתמידים להכניע אותו מכריעים את הכף, והאדם זוכה בחסדי ה' להתגבר עליו. אז הוא יוצא כמנצח במערכה וכובש את הלב, שנקרא עכשיו "ארץ ישראל", משום שכל רצונו הוא ישר לאל. האמצעי הנצחי לנצח ולהגדיל את הרצון ישר-לאל הם הישראלים שנמצאים סביבנו. אם נילחם כל אחד באהבה העצמית שלו עד שנאהב כל אחד מהעם כמו את עצמנו, נכבוש חלק אחר חלק מליבנו, עד שכל רצוננו יהיה מכוון ישר-אל, ארץ ישראל השלמה תהיה בידינו, נקייה ויפה.
    1
  29. להעלות מודעות או לרדת מהארץ "תראה, זה אזור שהולך להתפתח בגדול, והדירה הזאת ענקית ובטוּב טעם, למה אתה מוכר אותה?", שואלת בסקרנות מרינה, סוכנת תיווך רוסיה, את ז'ק הצרפתי שמראה לה את החדרים. "זה פשוט" הוא מסביר, "החלטתי לחזור לצרפת". ז'ק עלה לפני חמש שנים, אבל קשה לו בישראל. המחירים גבוהים והנימוסים רעים, הרמאויות הקטנות מתישות ושעות העבודה נמתחות; שם הייתה לו דירה בריביירה וזמן לשתות כוס יין באמצע היום וכאן? לא נושם. מרינה לעומתו עלתה לישראל בילדותה עם הורים בעלי מקצועות אקדמיים. אבל כאן אימא ניקתה בתים ואבא התפרנס כסבל עד שהוציאו שוב תעודות וחזרו למקצועם. עד אז, לאורך כל גיל ההתבגרות, נרתמה לעזור. אלא שכל זה לא נראה לה לא נורמלי, "אלה החיים… חיים לא קלים, אבל למדתי לאהוב את ישראל. זה הבית שלי" היא אומרת לז'ק. גם כשאני עליתי ארצה הרגשתי כמו מרינה וגל העולים מברית המועצות לשעבר בשנות השבעים. החיים לא היו פשוטים והישראלים נראו בעיניי מבולבלים ולא מסודרים, אבל בשום פנים לא הרגשתי אותם כאנשים רעים. אולי בגלל שהגעתי ישר לצבא וזה עבר מעליי, אבל מעולם לא נתקלתי באטימות וגסות כלפיי. אנחנו היהודים קצת חשדנים באופיינו. במשך ההיסטוריה רדפו אותנו, אז למדנו להיזהר עד שאפילו אחד בשני אנחנו לא בוטחים. איכשהו בזמני מלחמה אנחנו סומכים אחד על השני, מתחברים כדי להתמודד עם אויב משותף. אבל אם לא ברור לנו מי האויב, מיד אנחנו מתפרקים. לא יכולים להיות יחד בזמנים טובים. זאת הבעיה שלנו. האנטישמיות איגדה אותנו כאן בכוחה השלילי, ולכן קשה לנו מאוד לחיות תחת קורת גג אחת. ברגע שנראה בחו"ל מקום קורץ יותר, כמו הריביירה לז'ק, אנחנו נעבור. אני די משוכנע שאם יבטיחו לכל ישראלי תנאים טובים בארצות הגולה, עבודה מסודרת ודירה, יישאר כאן מיעוט קטן מאוד. רובם ייקחו את המזוודות ובשמחה יעזבו. אם היינו יודעים את הייעוד שלנו, מבינים שחוסר מימוש שלו מביא עלינו את כל הבעיות, ושרק בעזרת החינוך לאהבת הזולת שנמצא בשורשי העם אנחנו יכולים לפתור את כולן, אז היינו מסתכלים קצת אחרת על עצמנו ועל המדינה. אבל עַם ישראל לא רוצה בכך בינתיים, לא מעוניין לשמוע, כי קשה לקבל שאנחנו צריכים להתחבר בינינו כשאנחנו כל כך נדחים אחד מהשני. כלום לא ישתנה עד שנעלה מודעות לכך. יותר ויותר ישראלים ירדו מהארץ ויהגרו לתפוצות. לכן העיקר לפנינו הוא לחנך כל יהודי ויהודי שהארץ שלו, והיא כוללת בה את ייעודו, ורק כאן יש לו בית, שורש ויסוד. אנחנו אולי עוד לא מרגישים זאת, אבל אין לנו מקום אחר. אין. לכן ז'ק ייסע לצרפת, גם שם לא ימצא מנוחה, ובסופו של דבר יחזור.
    1
  30. יישר כוח על העבודה שלך יוסף. לשוב להיות ריבונים ומקור השראה לפני כאלפיים שנה, כשבית המקדש הראשון עמד על תילו, היינו מקור השראה לכולם, אנשים היו נמשכים לישראל מכל העולם, כמו שכתוב בספר הזוהר: "לא היה יום שלא נמצא בו ברכות וחדוות, והיו ישראל יושבים לבטח בארץ וכל העולם היה ניזון בשבילם (בזכותם)". בקרב העם היו קשרים של אהבה ששחררו אותם מדאגות אישיות ונתנו להם חופש להקדיש את עצמם לרווחת הציבור. הפילוסוף פילון מאלכסנדריה תיאר את המצב המיוחד שכולם רצו להיות חלק ממנו: "אלפי אנשים מאלפי ערים, חלקם בדרך היבשה וחלקם בדרך הים, ממזרח וממערב, מצפון ומדרום, היו מגיעים כל חג לבית המקדש כמו למקלט משותף, מקלט בטוח המוגן מפני סערות החיים. בלבבות מלאי תקוות טובות, הם היו לוקחים חופשה חיונית זו בקדושה ובתפארת לאלוהים. בנוסף, הם היו יוצרים קשרים עם אנשים שלא פגשו לפני כן, ובמיזוג הלבבות הם מצאו את ההוכחה האולטימטיבית לאחדות". ב"ספרי דברים" מתואר כיצד גויים היו "עולים לירושלים ורואים את ישראל, והם אומרים אין יפה להידבק אלא באומה זו". בניין המקדש היה תוצר של קשר פנימי עמוק בין בני ישראל, ובקשר הזה רצו כולם להידבק. אם לא היה אותו איחוד פנימי, לא היה קם בית המקדש. משנשברה האחדות, הוא נחרב. לאחר שהושגה רמת האיחוד הגבוהה ביותר בתקופת מלכות שלמה, גדל האגו לרמה חדשה. העם לא יכול היה לשמור על גובהו הרוחני, והפירוד החל לשלוט. כתוצאה מכך התחלקה ממלכת ישראל לשתי ממלכות: ישראל ויהודה. ממלכת ישראל נחרבה על ידי האשורים, תושביה גלו וגורלם אינו ידוע עד היום. ממלכת יהודה הסתבכה במאבקי כוח עם המעצמות הגדולות של התקופה: אשור, בבל ומצרים, עד שלבסוף כבשה ממלכת בבל את הארץ. באותן שנים בית המקדש עדיין עמד, אך מהותו הלכה והתעמעמה. אט אט שקעה ממלכת יהודה במאבקי כוח פנימיים בלתי פוסקים ששיקפו את הפילוג הפנימי באומה. גישה אגואיסטית חדרה לעם היהודי מאומות אחרות והיא טיפחה ערכים אנוכיים. בעל הסולם, הרב יהודה אשלג, מתאר את שלבי השקיעה של העם: "מכאן התפתח חורבן בית ראשון, שרצו לעשות הסגולות של עשירות והרמת הכוח על הצדק כשאר הגויים‎.‎ וכיוון שהתורה אסרה כל זה, על כן הכחישו את התורה והנבואה וקיבלו נימוסי השכנים, כדי שיוכלו ליהנות מהחיים ככל ‏שדרש מהם האנוכיות. וכיוון שעשו כך, התפוררו כוחות האומה, מקצתם הלכו אחרי המלכים והקצינים האנוכיים, ומקצתם ‏הלכו אחרי הנביאים. והפירוד הזה נמשך עד החורבן" (מאמר "הגלות והגאולה"). התוצאה הייתה חלוקה הדרגתית של העם לשתי קבוצות שייצגו שתי תפיסות עולם מנוגדות: המלכים והקצינים שהתרחקו זה מזה יותר ויותר, והנביאים ששאפו לשמור על אחדות העם. ההיסטוריון יוספוס פלביוס מתאר את השנאה האכזרית של אנשי יהודה כלפי אחיהם. על הכתרת יהורם אשר מלך שבעים שנה לאחר שלמה המלך הוא כותב: "ברגע שיהורם לקח לידיו את השלטון, הוא לקח על עצמו לטבוח באחיו ובחבריו של אביו אשר משלו תחתיו, ובכך הוא רק החל להפגין את רשעותו" ("קדמוניות היהודים"). גורלו של יהורם לא היה טוב מגורלם של קורבנותיו. הוא הודח על ידי יֵהוּא, ש"משך את קשתו ופגע בו בגבו. החץ עבר בליבו כך שיהורם נפל מיד ונפח את נשמתו". פלביוס מתאר את הזוועות שהמלך מנשה, בנו של חזקיהו, ביצע נגד בני עמו: "הוא טבח באכזריות את כל הצדיקים שהיו בין העברים. הוא גם לא חס על הנביאים, והרג כל יום חלק מהם עד שירושלים נשטפה בדם". הזלזול בקשרי האהבה בקרב האומה האיץ את התפוררותה. בתלמוד מתוארת בחריפות רבה רשעותם של המנהיגים זה כלפי זה: "אמר רבי אלעזר 'אלו בני אדם שאוכלים ושותים זה עם זה ודוקרים זה את זה בחרבות שבלשונם'". על אף שהיו קרובים, הם התמלאו שנאה זה לזה. לבסוף, הביא הפילוג לחורבן ממלכת יהודה. בט' בתמוז, שנה וחצי לאחר מצור הולך ומתהדק, נפרצה חומת ירושלים, ובתשעה באב נחרב בית המקדש. לאחר מכן הגלו הבבלים את עם ישראל מהארץ. מלך בבל מינה את גדליה בן אחיקם לנציב היהודים שנשארו ביהודה, אך הסכסוכים הפנימיים לא פסקו, ובמהלך מאבקי הכוח נרצח גדליה. הרצח סימן את סופה של הריבונות היהודית בארץ ישראל. זהו מידע שאנחנו חייבים להכיר ולעכל כדי לדעת איך לא לאבד שוב את הריבונות על ארץ ישראל, ולהבין את הדרך לשוב ולהיות מקור השראה וכוח לעולם.
    1
  31. מבקשה פרטית לבקשה לאומית לכל אחד יש את הצרה שלו מבית, ובאופן טבעי הוא פונה לאן שפונה עם בקשה אחת בלב: שהבעיה שלו תיפתר כבר. לאחד יש מחלה, לשני ילדים בצבא, והוא לא פנוי ואין לו כוח לבעיות ובקשות על מישהו אחר. זה טבעי, אבל חברה שבה כל אחד פנוי להשמיע רק את הבקשה האישית שלו, היא חברה ברמה של דומם, לא מתפתחת, לא צומחת. כדי שחברה תצמח על כל אחד מחבריה לעלות קצת מעל הטבע הנתון, מעל האגו הצר, ולהשתדל להרחיב את עצמו ולשמוע מה חסר לכולם, לבקש איתם עד שתהיה לנו בקשה לאומית על בריאות העם, על החיילים של כולם. העיקר שנבקש יחד. אם כל החברה נמשכת לבקש כאחד, אנחנו מתקשרים בינינו ונותנים זה לזה כיוון על מה לבקש, עם מה לפנות, וכבר יש לנו דרך, מתווה צמיחה. כך הצמחים גדלים, רק מתוך קשר לסביבה - הקרקע, האוויר, המים, האור - שנותנת להם כיוון. בתקופה האחרונה אנחנו מקבלים סימנים רבים מלמעלה שחסרה לנו חברה כזאת צומחת, שבה כולם כרוכים בכולם ומקבלים זה מזה השראה וכיוון. התנאים שלוחצים עלינו מבחוץ דורשים מאיתנו לגדול, להיות צמודים יותר זה לזה, להרגיש ולהבין את האחר. המעבר מדרגת הדומם לדרגת הצומח דורש הסכמה. הנטייה הטבעית תמשוך אותנו כל הזמן אחורנית לחשוב רק על עצמנו, ולמרות זאת עלינו להשתדל לצאת מעצמנו למחשבה על הכלל. להשתדל להגיע לבקשה אחת של אחדות. יום יום. כתוב שאחרי שאדם מת ומגיע לבית דין של מעלה שואלים אותו האם עסק בתורה וציפה לישועה. עיסוק בחיבור לפי הכלל הגדול "ואהבת לרעך כמוך", הוא עיסוק בתורה. התמדה לבקש על כלל ישראל היא ציפייה לישועה.
    1
  32. הנפש של האנטישמי היהודי ‏במשך 19 השנים האחרונות נהג גבר יהודי להפגין מחוץ לבית כנסת במישיגן כמעט בכל שבת. מה שהתחיל בהפגנה נגד מדיניותה של ישראל הפך בהדרגה לשלטים שעליהם נכתב "להתנגד לכוח היהודי", "לשים קץ לעליונות היהודית בפלסטין", ולתמיכה מובהקת בגרמני נאצי שכתב ספר בשם "היטלר שהכרנו ואהבנו". העובדה שהוא קיבל חינוך יהודי, שהוא חגג בר-מצווה ולמד בבית ספר עברי, לא שינתה כלל. ‏לא מפתיע לראות שישנם יהודים ששונאים את הלאום שלהם. בשל ההיסטוריה והייעוד הייחודיים שלנו, יש אנטישמי סמוי בכל יהודי, ולא פעם הוא מתפרץ ומשתלט עליו. ‏נתקלתי בלא מעט אנשים כאלה. עם כמה מהם, בייחוד אלה המשתייכים לארגוני שמאל קיצוני מסוימים, צילמתי מספר שיחות בטלוויזיה. בלתי אפשרי לדון עם אנשים כאלה; הם מרגישים את מה שהם מרגישים וזה סוף פסוק מבחינתם. ברגע שהאנטישמיות בפנים משתלטת, קשה מאוד למוטט אותה. ‏אף אומה אחרת לא חווה שנאה עצמית כמו היהודים, כי היהודים אינם כמו שום אומה אחרת. מצד אחד, היהדות הביאה את הערכים הנשגבים ביותר לאנושות, מנהגים כמו צדקה ומערכות רווחה אשר הסתמכו על רעיונות חדשניים כמו ערבות הדדית, אחריות קבוצתית, ואהבת הזולת – "ואהבת לרעך כמוך". ‏מצד שני, לא פעם במהלך ההיסטוריה נהגו היהודים בצורה שונה לגמרי מהרעיונות שהביאו לעולם. בזמן חורבן בית שני, היהודים התנהגו זה אל זה בצורה כל כך אכזרית שהצליחה לזעזע את כל העולם העתיק. האיבה בין היהודים הייתה כה עזה, שעד היום מייחסים חכמינו את חורבן בית המקדש וגירוש עמנו מארץ ישראל לא לטיטוס ולצבאות הרומיים שלו, אלא לשנאה הפנימית שפרצה בעם. ‏"ד"ר ג'קיל ומר הייד" הללו שוכנים בכל יהודי כי אבותינו הקדמונים היו מאנשים רגילים, בעלי אגו מפותח, שעל פניו רכשו תכונות נשגבות של אהבת הזולת וערבות הדדית. לאחר מכן הם קיבלו הוראה להעביר את השיטה להתגבר על האגו ולהתאחד מעליו לכל העולם, להיות "אור לגויים". זה היה עם ישראל המקורי. ‏אבל פיתוח "אני" טוב יותר לא מחק את האני הראשוני. להיפך, כדי לגרום לישראל להמשיך ולשפר את עצמם, האגואיזם שלהם התגבר ללא הרף. כשאהבת אחים ניצחה את האגו הם עלו לשיאים חדשים. כשהשנאה השתלטה הם ירדו לשפל חדש. ‏במשך אלפי שנים נע עם ישראל בין טוב לרע. כשהם היו טובים, לא היה טוב מהם. כשהם היו רעים, לא היה גרוע מהם. הכישלונות החמורים ביותר שלהם הגיעו לשיאם בגלות. ‏לפני כאלפיים שנה בערך, "מר הייד", הרשע שבתוכנו, זכה לניצחון גדול ועם ישראל הרס והחליש את עצמו עד כדי כך שהרומאים יכלו להשתלט על העיר שנחרבה מבפנים. מאז, לא הצלחנו להחזיר את גובה הערבות ההדדית והאחריות המשותפת שהייתה לנו, את אהבתנו ליהדות ואת הדאגה למין האנושי. ‏כאשר ישראל שבתוכנו מתעורר, הוא לעיתים קרובות מסעיר את האגו שלנו שמתנגד לו בתוקף. זהו הזמן שבו יהודים פונים נגד בני עמם והופכים לאנטישמיים. ‏ישנה רק תרופה אחת למצב של שנאה עצמית יהודית. זוהי אותה התרופה שבה השתמשו אבותינו הקדמונים כאשר הם הקימו את הלאום שלנו: ללכת עד הסוף נגד האגו ולהתאחד למרות הסלידה ההדדית שלנו. ‏אנחנו יכולים לפתח אהבה רק אם נרגיש קודם כול שנאה ותהיה לנו מוטיבציה לצאת ממנה. אם לא נרגיש שנאה, לא כעס בוער, מה יניע אותנו להרגיש אהבה? ובלי מוטיבציה, שום דבר בתוכנו לא ישתנה. לכן, עלינו להתייחס לשנאה לא כסיבה לדחות זה את זה, אלא כקריאה להתחבר, לחזק את הקשר שלנו. ‏אולי עכשיו, כאשר רבים מאיתנו חשים שנאה לבני עמם, נוכל להתחיל לטפח את האהבה שהרגישו אבותינו הקדמונים מעל לשנאה שלהם. אולי עכשיו, גם אנחנו מוכנים להפוך להיות "אור לגויים", להבה של אחדות בעולם שהחשיך על ידי שנאה. אולי כן, ואולי עדיין לא. אבל במוקדם או במאוחר, העולם ידרוש שנממש את הבטחתנו להיות עם סגולה, והסגולה היחידה שאנו צריכים היא ההתעקשות שלנו להתאחד מעל לכל פילוג.
    1
  33. חורבן הוא הזדמנות להיבנות ישראל הגיעה לחורבן וכולם מבינים את זה, מסכימים עם זה. לא מסכימים עם המצב, אלא מסכימים שהוא קיים ויש לרפא אותו. אם אנחנו רואים אנשים הולכים ומתנהגים בהיפוך, כמו חולי מרמור ושנאה, זה התסכול שדוחף אותם. תסכול קשה הנובע מחוסר ידיעה איך נרפאים ולאן לקחת מכאן את החורבן. חורבן הוא הזדמנות להיבנות, הזמנה לתקומה, לתיקון האומה. המציאות שבה כל אחד מעדיף שיוציאו לו עין אילו רק לשני יוציאו שתיים – כי נדמה לו שהניצחון שלו תלוי במפלת השני וכל רצונו לממש את השנאה שבוערת בקרבו – היא תוצר מכוער של חוסר חינוך. מאז קמה המדינה לא למדנו מי אנחנו, לא חונכנו לממש את הייעוד שלנו ומתוך כך להשתמש בחורבן הפירוד כהזמנה להתאחד. אבל היום הגענו לרגע היסטורי שבו לא נשארה לנו ברירה. עם ישראל יהיה חייב להבין את תפקידו כדי לבלום את עצמו בחריקה על סף תהום. חוסר הברירה ילחץ עלינו כנראה מבחוץ. כל אומות העולם מסתכלות עלינו, וכל העמים כבר מסכימים, גם אם בשתיקה, שאין לעם ישראל חלק בעולם הזה בצורה שבה הוא מתקיים. לכן השלב הבא יכול להיראות למשל כסכסוך כבד בין עמים שיופנה אלינו. אולי יהיו אלו קרבות האימה בין רוסיה לאוקראינה שיסתובבו אלינו ויצביעו עלינו כעל סיבת המלחמה, או גילוי חד של אנטישמיות ממקור לא צפוי. אז בלית ברירה נרגיש שהגיעה שעת האמת: אם נקבל על עצמנו לחיות לפי הכלל "ואהבת לרעך כמוך" נחיה, ואם לא, ניפול לתהום עמוקה. זאת תהיה הרגשה נכונה, והיא קיימת כידיעה בכל אדם מישראל בעומק הלב, אלא שהיא מכוסה בשכבות עבות של פילוג ושכחה. עם ישראל אינו כשאר העמים, ייעודו וסיבת קיומו הם להיות דוגמה לעולם של חברה שהופכת מלחמה לחיבור לבבות שאין חזק ממנו, ומפיקה מיצר הרע כוח טוב. כאשר נרגיש בזה ונסכים להתחיל לממש את ייעודנו הרוחני, יקום בנו פתאום כוח חדש שנקרא "מלך המשיח" – לא ציור מגושם, אלא כוח טבע עליון שיכוון וילמד אותנו לממש כוח של השפעה בינינו, אהבת אחים, וכל המחלוקות והפירוד הנורא בינינו ייכנסו וישמשו כחומר המחבר. כמו נס. וכאשר הנס הזה יקרה, נתחיל לטפל בעולם הנחרב במלחמות וייסורים שכולם נובעים מפירוד ופיצול. נדע אז להסביר לאומות מה מתעורר בהן ולמה, וללמד את כולם לראות מכאן והלאה שחורבן הוא הזדמנות, הזמנה לחיבור.
    1
  34. "האדם הפרא, הבלתי מפותח כלל, אינו מכיר את האגואיזם לתכונה רעה ולא כלום. ולפיכך משמש עמה בגלוי. לבלי שום בושה. ובלי שום גבול. גוזל ורוצח לעיני כל, בכל אשר תמצא ידו. והמפותח מעט, כבר מרגיש, איזה שיעור בהאגואיזם שלו, לבחינת רע. ולכל הפחות, מתבייש להשתמש עמו בפרהסיא, לגזול ולרצוח נפשות במקום רואים. ובסתר עדיין מבצע כל זממו, אלא שמקפיד על כל פנים, שלא יראהו איש. והיותר מפותח הימנו, נמצא, מרגיש את האגואיזם לדבר מאוס ממש, עד שלא יוכל לסובלו בתוך עצמו, ודוחה ומפרישהו לגמרי, כפי שיעור הכרתו אותו, עד שאינו רוצה, ואינו יכול, להנות מעמל אחרים. ואז, מתחיל להתעורר בקרבו ניצוצין של אהבת זולתו, המכונה "אלטרואיזם". שהוא מדת הטוב הכללית. וגם זה מתלקח אצלו בסדר התפתחות דרגתי. דהיינו, מתחלה מתפתח בו חוש האהבה וההשפעה, לצרכי קרוביו ומשפחתו, על דרך הכתוב "ומבשרך אל תתעלם". וכשמתפתח יותר, מתרחב בו מדת ההשפעה, לכל בני סביבתו, שהם בני עירו, או בני אומתו. וכן מוסיף והולך, עד שמתפתח בו בחינת אהבת זולתו, על כל האנושיות כולו." (בעל הסולם, מהות הדת ומטרתה)
    1
  35. הי"ד, במותו הוא מצווה לנו להתאחד מעל כל ההבדלים. הסכסוך הפנימי בעם, מתדלק את האלימות כלפי ישראל. מי שעוקב אחר הדיווחים בתקשורת לא יכול שלא לזוז בחוסר נוחות עקב העלייה החדה בתוקפנות החברה הערבית כלפי היהודים. דרישה לתשלום פרוטקשן, כבר לא רק בצפון ודרום הארץ, אלא גם בתל אביב, פתח תקווה וערים נוספות. בשבועות האחרונים הגיעו אלפי פעילים פרו-פלסטינים לשטח קיבוץ מגידו בדרישה שהקיבוץ ישיב להם את אדמותיו שלטענתם נגנבו מהם ב-1948. הם משמידים את שדות הקיבוץ, מבצעים ונדליזם ומאיימים באלימות על תושביו. מבחינת הערבים דרישתם לקרקעות היא לגיטימית, מאחר שבעבר היו מאוכלסים בהן ערבים. ומצידנו ברור שאם נתחיל בהחזרת שטחים, מהר מאד נשאר ללא מדינה. סביר להניח שמשנה לשנה המצב בינינו לבינם רק יוסיף ויחמיר, ואילו יריעת התמיכה והלגיטימציה הבינלאומית לטענותיהם רק תלך ותתרחב על חשבוננו. מה עלינו לעשות? שינוי פנימי ביחסים בינינו בתוך עם ישראל. כשאנחנו שואפים להגברת הקרבה, האמפתיה והערבות ההדדית בינינו, אנחנו מנצחים את כל הפורעים הקמים עלינו לכלותינו. למה? משום שאנחנו פועלים לפי חוקי הטבע העליון, וכתוצאה ישירה מכך כל הטענות והתביעות על הארץ פשוט יעלמו.
    1
  36. What Should Israel Do Next in Light of Their Declaration of War? First, we should reflect deeply upon the painful divide that has festered among us, causing the devastating toll of hundreds of lives lost and thousands wounded. We need to yearn for a major change and wholeheartedly unite as one. Only the bonds of unity can shield us from future tragedy and elevate our nation from the abyss of despair. We cannot afford to nurse bitterness or delay action, waiting for the war's end to ponder our fractured state. Now is the time for introspection. We need to pinpoint the reasons behind our present circumstances and act accordingly. Our quest for understanding needs to extend to our lives’ very source: the upper force of love, bestowal and connection that acts on us beyond our current level of awareness, which perceives through an egoistic and divisive lens. It is no matter of religion, but a realization that reality’s governing force is singular, and we accordingly need to stand united before it as one. Precisely in our trying times, we are in need for an expansion of consciousness to let the upper force of love and bestowal into our lives. We need to raise the pain and anguish that erupts in so many people in such times to the upper force, and wish for it to mend our torn relations, and draw us closer together. We must seek to hold each other close to our hearts, not solely in times of war, but as an enduring duty. We are a nation established not on a biological foundation, but on a spiritual-ideological one: "Love your neighbor as yourself." That is, we were people from all around ancient Babylon who felt a problem with living our lives solely according to competitive-materialistic ideals and sought for a higher truth to our existence, which we revealed as a higher force of love, bestowal and connection that united us above our divisive drives. That is why we cannot remain divided without suffering from our separation. Our mission to unite above our divisions is constant, because divisive egoistic desires constantly surface within us, driving us apart. Therefore, much like a diligent student who finds new homework awaiting them each day, we should not accumulate any more overdue assignments that end up exploding in our faces, pressuring us into critical situations such as the one we now find before us. Instead, we should hurry up and correct our hearts to favor unity “as one man with one heart” above our divisions.
    1
  37. לשמור על כולם כמו שהוא שומר עלינו כמעט לכל אחד בישראל יש היום בנים או בנות במלחמה, או לפחות חיילים שהוא מכיר אישית, שיקרים לו ונמצאים בסכנה. המחשבה של כל אחד ממוקדת בעיקר בחייל הפרטי הזה, והפחד לחייו והדאגה לשלומו מוציאים מהלב שלו תפילה שישמרו עליו מהשמיים, שלא יקרה לו חס ושלום שום רע. אם נוסיף לדאגה הטבעית הזאת דאגה משותפת לכל החיילים, נתאמץ לדאוג לשלום כל אחד מהם כאילו הוא החייל הפרטי שלנו, אז בתוך הדאגה שמורגשת מהפרט אל הכלל, נתחיל להרגיש את אהבת הבורא אלינו, את הדאגה שלו לכל אחד ואחד מהילדים שלנו. המעבר מדאגה פרטית טבעית לדאגה מיוחדת ומודעת לכלל, הוא מעבר מגשמיות לרוחניות, מאהבה גופנית לאהבה עליונה. כי הכוח העליון דואג לכולם בלי יוצא מן הכלל. בשינוי המחשבתי והרגשי הזה אנחנו משתווים לבורא, נעשים דומים לו. נקווה שכך יקרה בקרוב, שנכוון ונצפה להגיע למצב הגבוה של דאגה לזולת ממש כמו לעצמנו, ומתוך כך נרגיש את דאגת הבורא לחיילים, למשפחות, לכולם.
    1
  38. מה זה אומר אחדות? אחדות היא מציאות חדשה שאין לנו מושג בה. זה עניין חדש שעדיין לא חשנו בו ויש בו תכונות רוחניות של אהבה והענקות. כשאנחנו משלבים וחיים בעניין הזה, אנחנו מתחילים לגלות מימד חדש אחר של קיום. זה כאילו אנחנו מוצאים את עצמנו על כוכב אחר. יחד עם זאת, לא מדובר בשינוי פיזי של מיקום אלא בגילוי איכות פנימית חדשה של אהבה והענקות שמביאה לאחדות זו. אחדות כך אין פירושה פשוט חיבור הדדי, יחסים טובים או תחושת ביטחון שעולה מהיות בסביבת אנשים אחרים. זו התגלות של תכונה חדשה שאינה קיימת בעולמנו. כאשר אנו משיגים את האיכות הזו, אנו מתיישרים עם חוקי הטבע, שהם ביסודם חוקי אהבה, חיבור וחיבור. זו התגלות במוח וברגשות שלנו, אחד האחדות שלנו עם הטבע. בזמן שאנשים בדרך כלל חושבים חיובי על אחדות, עדיין לא מתייחסים לזה ברמה כל כך גבוהה של משמעות. להגיע למצב כזה של אחדות זו תכלית חיי אדם, והיא בתוך היכולות שלנו להשיג. על הגעה לאחדות כזו כתוב נעשה ונשמע "כלומר, אנו יכולים להפעיל מאמצים מסוימים על מנת להתאחד, ועל ידי כך, להגיע לבקשה אמיתית להתאחד. וכשאנחנו מגיעים לבקשה כזו, שנקראת "תפילה", אז אנחנו מגיעים למצב המאוחד הגבוה שלנו. האנושות כל הזמן מתפתחת למצב הזה של אחדות, והיא תתגלה לכולם. העניין החדש שיתגלה בתוך אחדות האנשים הוא האיכות הרוחנית של אהבה והענקת. ממש ברגע שאנחנו מגלים את האיכות הזו בחיבורים שלנו, אנחנו חושפים את הקיום הרוחני, כזה שבו אנחנו מתאחדים עם איכות האהבה והשכינה בחיבורים שלנו. זה אולי נראה מופרך שאנשים שכל כך שונים זה מזה בהרבה דרכים מגיעים למצב של אחדות. יחד עם זאת, האחדות בדיוק משחקת מעל המחלוקות, ההבדלים, ההתנגדויות והמרחקים הפנימיים זה לזה. לא משנה אילו משטחים ברצונות המולדים שלנו שמבדילים ומפלגים אותנו, אנחנו יכולים ליישם כמיהה משותפת להתאחד מעל כולם, וככל שנתארגן לכיוון כזה - אכפתיות להתאחד מעל כל מה שמפריד בינינו - כך אנחנו שואבים את הכוחות הרוחניים לעולמנו שפועלים עלינו לטובה כדי להפוך את האחדות הזו למציאות.
    1
  39. הר הבית בידינו, לא בליבנו העימותים עם השוטרים ועשרות המתפרעים המוסלמים שהפרו את הסדר בהר הבית, אירועים אלימים שכללו גם יידויי אבנים לעבר אוטובוסים בדרך לכותל, הם לא רק בשל חודש הרמדאן או כתוצאה מהתפרעות של קבוצות צעירים שאינם מפחדים להתעמת עם כוחות הביטחון. הגורם העיקרי הוא אנחנו, מדינת ישראל, ששנים על גבי שנים מגיבים ברפיון ידיים לפעולות העוינות כלפינו. הגיע הזמן שנפסיק לשחק בזריקת אבנים זה על זה. אלא על כל אבן שנזרקת לעבר יהודים נגיב ביד חזקה. זו השפה שהצד השני מבין וזו הגישה שמרתיעה אותו. גם בימי השגרה שיבואו אחרי הרמדאן המצב לא יירגע. גם לא אחרי שורה של גינויים מצד מדינות ערב. רק כשנעזוב את הארץ הם יירגעו, ועד אז תמיד יהיה מי שיתדלק את השנאה. כמעט שנה חלפה מאז הפרעות שטלטלו את המדינה בעת מבצע "שומר החומות", ונראה שהשסע היהודי-ערבי מעמיק. אנחנו למודי ניסיון וכבר מבינים שאי-אפשר לחיות בשותפות, וגם סקרים חדשים מעידים כי קיים סיכוי קטן עד אפסי לשקט ולדו-קיום בערים המעורבות. ההיסטוריה הקצרה שלנו מוכיחה לנו פעם אחר פעם שעלינו להתפכח ולהסכים עם העובדה הזאת אחת ולתמיד. נתנו אצבע והם רוצים את כל היד, נתנו שטח והם רוצים את כל האדמה. צאו לנסיעה מחוץ לערים הגדולות וראו איך הכול מסביב מיושב ביישובים ובכפרים ערביים. משבוע לשבוע עוד בית נבנה ועוד חצר מתרחבת. אט אט מתרחשת לנגד עינינו נסיגה קבועה, חד-צדדית, וישראל עוזבת את שטחה יותר ויותר. העם היהודי הולך ונעלם. לא יעזרו דיבורים יפים על אחווה והכלה של האחר. המצב העגום מראה שאין עתיד לילדים ולנכדים שלנו על הארץ הזאת. הביטחון הולך ומתערער. כל המשקל שמוטל על הכתפיים של ישראל נועד להביא אותנו לעסוק במהות החיים שלנו. להתעלות מעל התכנים הרדודים בהם כלי התקשורת עוסקים ולשאול שאלות משמעותיות יותר, כמו למה העולם נגדנו? למה אויבים מבית ומחוץ קמים עלינו לכלות אותנו? ומה עלינו לעשות כדי לשנות את המצב לטובה? אנחנו לא צדיקים גמורים. גם לנו, עם ישראל, יש חלק מרכזי ומהותי במתחולל. כל מי שקם נגדנו מרגיש בתת-ההכרה שאנחנו מקור כל הרוע והשורש לסבל שהוא חווה. וזאת הרגשה נכונה ואמיתית, שכן לעם ישראל יש בעולם תפקיד רוחני: להיות "אור לגויים". הרב המקובל יהודה אשלג, "בעל הסולם", צייר כבר לפני מאה שנה מה בדיוק עלינו לתת לשונאים כדי להרגיע את כעסם ולהמתיק את מצבם: "אנחנו צריכים לתת לגויים תורת חיבור, צדק ושלום, כי רק בזה הם תלמידנו, ולזה הם מחכים מאז שיבת ישראל לארץ. ותורה זו מיוחסת רק לנו, והיא מוכיחה לכל הגויים את צדקת ישראל על חזרתם לאדמתם, ואפילו על הערבים. אבל השיבה כיום לא עושה שום רושם על הגויים, ויש להחיש, אם לא, ימכרו עצמאות ישראל בשביל צרכיהם. ואין צריך להגיד על החזרת ירושלים" ("כתבי הדור האחרון").
    1
  40. עם כל הניסיונות שנעשו במשך השנים, לא הצלחנו לטעת בין העמים קרבה אמיתית. במקום להסיק מסקנות בשכל ישר, אנחנו מתעלמים מהעובדות ומשתדלים עוד יותר ובכל צורה לקרב בין האוכלוסייה היהודית לערבית. כל פעולה נוספת כזאת רק מזמינה עוד צרות. אין כאן מה לנתח באינטלקט ובטיעונים סבוכים. הבעיה היא פשוטה: ליהודים וערבים אין יכולת לחיות יחד. זה לא עושה טוב, לא לנו ולא להם. נקווה שנבין את זה לפני שהמצב יתדרדר למלחמה באש חיה. מתוך אשליית אפשרות הדו-קיום אנחנו מצפים מנציגים ערבים להיות בעד מדינת היהודים. זה לא יקרה, אין אדם מבני הדודים שלנו שיהיה בעד קיומה של מדינת ישראל, שמסוגל לתמוך בקיום הדדי. גם מי שמדבר כאילו הוא כן, ברגע הבא יהפוך את עורו. ואני מבין אותם, מבין למה הם עושים כל מה שניתן כדי לזרוק אותנו לים. מלכתחילה הרצון שלהם הוא לא להתקרב אלא שאנחנו נלך מכאן. הם רוצים את הארץ לעצמם, לא בשותפות. ההבדל בינינו לערבים הוא שמלבד הקשר הטבעי שלהם לארץ כתוצאה מהחיים בה, הם גם מבינים שהצלחתם לתפוס חזקה עליה תלויה בדרך בה הם חושבים זה על זה, כמה הם מקפידים להיות יחד. לכן הם הולכים ודוחקים לנו את הרגליים; לא רחוק היום שלא נוכל לדרוך גם בתוך ירושלים הבירה. ולנו לא רק שאין כבר קשר טבעי לאדמת הארץ אחרי גלות ארוכה, אלא כמו שכתב המקובל בעל הסולם "בושה להודות שאחת הסגולות היקרות שאבדנו במשך גלותנו, והחשובה מכול – היא אבדת הכרת הלאומיות. היינו הרגש הטבעי ההוא המקשר ומקיים כל אומה ואומה. כי חוטי אהבה המקשרים את האומה, שהם כל כך טבעיים ופרימיטיביים בכל האומות, התנוונו וניתקו מליבנו, חלפו עברו ואינם" (מאמר "האומה"). הגולה השכיחה מאיתנו שלהיות שייכים וקשורים לארץ ישראל כרוך בהיותנו קשורים זה לזה בקשרי אהבה, ברחשי ידידות והדדיות. אין לנו קשרים כאלה. הגענו לכאן שברי כלי, מעולם לא אספנו והדבקנו את עצמנו לעם שלם, לאומה מאוחדת, לעם ישראל בארץ ישראל. הגענו וזהו, חיים ללא אידיאה. מה אנחנו רוצים לבנות כאן, אמריקה? מתוך שאבדה לנו האידיאה היהודית של אהבה מעל ההבדלים אנחנו חושבים איך להיות טובים לעצמנו בלבד, כל אחד לעצמו, על חשבון הזולת, ולא מגביהים את עצמנו מעל לאנוכיות להיות עם חופשי בארצו. "במשפט אחד" כותב בעל הסולם במאמר אחר, "כל עוד שלא נגביה את מטרתינו מתוך החיים הגשמיים, לא יהיה לנו תקומה גשמית, כי הרוחני והגשמי שבנו אינם יכולים לדור בכפיפה אחת, כי אנו בני האידיאה" (מאמר "הגלות והגאולה"). ובמשפט סיכום נוסף: אנחנו חייבים להתאחד ולהפסיק לחתוך משטחי ישראל. חד וחלק.
    1
  41. לא בגלל שאנחנו חייבים, אלא כי אנחנו רוצים מאז האסון בשבעה באוקטובר רובנו מאוחדים, אבל לא מספיק כדי לצאת מנצחים בלתי מעורערים מהמלחמה ולא ליפול שוב במנהרות שלה. מאוחדים, אבל בחיבור שנכפה עלינו כמו על עדר שמתאספים סביבו טורפים: מחבלים, אנטישמים וסתם להקות שמריחות רווחים. אם היינו מבינים עד כמה הסכנה גדולה וקרובה, היינו מצופפים שורות הרבה יותר, נדחקים אחד לשני באופן הדוק בלי להשאיר מרווחים, אבל זאת לא שיטה. התאגדות מתוך פחד או חוסר ברירה, לעולם מכתיבה לנו את התנאים ולא מסוגלת להפוך אותנו לשולטים במצב. אנחנו חייבים להתנער, להתעודד ולהבין שיש לנו יכולת לשלוט במצב בצורה שלמה ומוחלטת, להתרומם מעמדה של התגוננות אל החלטה עצמאית, מבחירה חופשית. אנחנו בעצמנו יוצרים את הסיוטים ומנגד אנחנו יכולים גם להניס ולהבריח אותם. גורלנו נמצא בידינו ונפתר בינינו, רק צריך לדעת איך. קודם כול עלינו לשאת עיניים. כי העיניים שלנו מושפלות, מחפשות פתרון רגעי, פלסטר נקודתי, וזה לא יכול לעבוד. כמו תמיד נחבוש פצע אחד ונתחיל לדמם במקום אחר. לכן יש להרים את הראש ולראות את התמונה השלמה של השדה הרחב שבו אנחנו נמצאים. כבר אלפי שנים שאנחנו מתחברים כמו עכשיו, באותה צורה נלוזה, עקומה, סוטה מדרך הישר, בבריחה, בהתגוננות מוכה ונרדפת. מתחברים מאין ברירה, ניצלים לרגע בזכות האחדות ושוב מתפזרים וחוזרים להתקפל תחת התנפלות שמחייבת אותנו להתאגד, וכך שוב ושוב. כבר אלפי שנים, בתוך שטח ישראל ומחוצה לה בגלויות, אנחנו מתרשלים בחיבור רוחני הנובע משורש העם וייעודו, גוזרים על עצמנו להיות חבורה עראית פגועה של מוכי גורל. ההתרשלות בחיבור הקשור בטבורו למדבר, לבית אברהם, למעמד הר סיני שבו הפכנו לעם, מביאה עלינו חבטות וחיי צער. אנחנו משתמטים מלהישיר מבט בתפקיד שהתחייבנו לו, מתחמקים מלהסתכל אחד לשני בעיניים ולהגיד "איתכם אני רוצה לעשות שלום, אתם העם שלי, הבטחנו להתאחד כאיש אחד באהבה מוחלטת, ואני רוצה בזה יותר מכל דבר אחר". הגורל שלנו תלוי ביושר להודות שיש לנו תפקיד כלפי העולם, להתאחד ולהיות השראה לכולם, להפסיק לברוח מעצמנו בתוך המנוסה המבולבלת מאויבנו. עלינו לעמוד נטועים בקרקע הזאת של אדמת ישראל ולהעיר בינינו את האהבה עד שתזרח. לא חלילה בגלל שאין לנו ברירה, אלא מתוך בחירה, כי ככה אנחנו רוצים. זאת תהיה עמדת הניצחון הנצחי שלנו.
    1
  42. What Is the Difference Between God and Nature? “It is best for us to agree and accept the words of the Kabbalists that ‘the nature’ (Heb. ‘HaTeva’ [‘הטבע’]) has the same numerical value as ‘God’ (Heb. ‘Elohim’ [‘אלהים’]—eighty-six. Then, I will be able to call the laws of God ‘nature’s commandments [Mitzvot],’ or vice-versa (God’s commandments [Mitzvot] by the name ‘nature’s laws’), for they are one and the same.” – Kabbalist Yehuda Ashlag (Baal HaSulam), “The Peace.” There is nothing besides the system of nature, which Kabbalists equally refer to as “nature” or “God,” and we are integral parts of this system. Therefore, when we say that there is one God, it means that there is nothing besides one force acting in this single system we are parts of. The desire of the single force acting in reality is to bring us into connection with it—not via coercion, but through awareness in a positive manner. As much as we understand, feel and attain this force as one that is good and benevolent, then we can adhere to it and reach its level of complete awareness.
    1
  43. לפחות בשבילם לא ניפול למלכודות פוליטיות ‏במשך היום אדם נפגש עם אנשים ברחוב, עם חברים לעבודה או עם משפחה מורחבת. גם אם החליט שהוא לא מתעסק בפוליטיקה כי יש מלחמה וצריך להתרכז בהצלחה ובמחשבה על החיילים, כשמתחיל הסחרור של "מי אשם" הוא נופל בו כמו טירון, מגייס את כל כישורי הוויכוח והשכנוע כדי להוכיח מי אשם בעיניו. הכעס עולה, הקולות מתגברים, המלחמה מתחילה, והחיילים, הלוחמים עבור כולם, נשכחים מהלב. ‏אם היינו נותנים לעצמנו לברר מי אשם, לא מתוך עמדה של הצדקה עצמית אלא מתוך שורש מהותנו, היינו מגיעים מהר מאוד למסקנה שכל ישראל אשמים. לא שמרנו על דרכנו ולכן עלינו לתקן את צעדינו - ובזה אנחנו צריכים לחזק זה את זה. לא ליפול לבכי, חרטה ובקשות סליחה. להיפך, לומר שאנחנו חייבים עכשיו, בעיניים פקוחות, לראות איך אנחנו הולכים בדרך לחיבור, לשלום, להשלמה הדדית. ‏למקרה שנקלעתם לשיחה פוליטית, כדאי מראש להתכונן ולייצב בפנים דעה חזקה שלא נופלת למלכודות: החיבור בינינו הוא הכוח היחיד שלנו. ואם מכוונים את החיבור לכוח העליון, האמצעי בין ימין ושמאל, אז לא נמצאים בצד פוליטי כלשהו, אלא במרכז הבריאה. משם אנחנו יכולים להצליח באמת. לא להצליח לנצֵח בוויכוח, אלא להצליח להוכיח לכל הנוכחים שהחיבור בין כולם הוא למעלה מכל יריבות. ‏עם הידיעה המוצקה הזאת צריך גם לפנות לעזרת הכוח העליון. אם הוא ברא, אז שיחבר אותנו יחד, שיאסוף את כולנו לקבוצה אחת, לעם אחד, עַם ה'. לבד אנחנו לא יכולים. תַּראֶה לנו ותלמד אותנו באיזו דרך עלינו להחזיק את עצמנו אחד כלפי השני, מה לחשוב ומה להרגיש זה כלפי זה. כי אם לא תעזור אז תמונת המלחמה הזאת לא תסתיים היום ולא מחר, אלא רק בעוד שנים, אם בכלל.
    1
  44. זה הזמן להתפרץ באהבה ולמחוק חשבונות פתוחים כל פעם כשבא עלינו כאב גדול, וביתר שאת בזמן מלחמה, מתעוררת השאלה: איך אלוהים, שכתוב עליו שהוא רחום וחנון, רב חסד וטוב ומיטיב, יכול לסבול פעולות מזעזעות כאלו של רצח, הוצאה להורג, ולא רק של חיילים, אלא של תינוקות ונשים, של ילדים וזקנים? איך? ואין תשובה. אין מילים. כדי להבין את ה"שכל" של אלוהים, את מעשיו ואת תוכן פעולותיו, צריך לגלות אותו בשלמות ככל האפשר: מה מהותו, מהי תכונתו ומה הם חוקיו. מעצם השאלה מתבהרת תמונת מציאות, מתברר האופן שבו ברא ועיצב בעולמו זה כנגד זה את רעיון הצדקה, החיבור והעזרה ההדדית, אל מול האגו, האנוכיות והאהבה העצמית. להבין את אלוהים אפשר בעיקר כשמתחקים אחרי פעולותיו במציאות, דרך השתוות התכונות אליו, כמו שכתוב, "מה הוא נקרא חנון אף אתה היה חנון, מה הוא נקרא רחום אף אתה היה רחום". כלומר העיקר עבורנו זה ליצור בינינו אותם יחסים וקשרים להיות רחמנים וחַנונים, להיות קרובים וטובים, להיות חברים זה לזה. את החיבור הזה אנחנו צריכים להרגיש בלב, במוח, בכל הנשמה. מלבד זאת אין משהו של ממש שאנחנו יכולים לעשות היום, מתוך המאמץ שנעשה נתחיל לקבל מלמעלה תשובות מלאות, לא רק על היום, אלא על מה שקרה איתנו במשך כל ההיסטוריה, ואפילו נחוש מה שעתיד לקרות. בהתקרבות הלבבית בינינו תתגלה רשת חוטי הערבות בינינו. יתגלה בחוש שאם מישהו מאיתנו לא בסדר, לא הוא אחראי ואשם אלא כולנו, כולנו, כמו שכתב הרב חיים ויטאל, תלמידו של האר"י הקדוש, "כל ישראל הם גוף אחד, וכל אחד מישראל הוא איבר אחד פרטי, כי זהו הערבות, שאדם ערב בעד חברו אם יחטא. לכן אף על פי שאין באדם אותו עוון, עם כל זה ראוי הוא להתוודות עליו, כי כשעשה אותו חברו, הרי כאילו הוא עשה אותו בעצמו". זה הזמן להתפרץ באהבה, בשלום, לא לסגור חשבונות אלא למחוק אותם ולפתוח את הלב. זאת תהיה החזרה שלנו בתשובה והמענה על כל השאלות הקשות.
    1
  45. What Should Israel Do Next in Light of Their Declaration of War? First, we should reflect deeply upon the painful divide that has festered among us, causing the devastating toll of hundreds of lives lost and thousands wounded. We need to yearn for a major change and wholeheartedly unite as one. Only the bonds of unity can shield us from future tragedy and elevate our nation from the abyss of despair. We cannot afford to nurse bitterness or delay action, waiting for the war's end to ponder our fractured state. Now is the time for introspection. We need to pinpoint the reasons behind our present circumstances and act accordingly. Our quest for understanding needs to extend to our lives’ very source: the upper force of love, bestowal and connection that acts on us beyond our current level of awareness, which perceives through an egoistic and divisive lens. It is no matter of religion, but a realization that reality’s governing force is singular, and we accordingly need to stand united before it as one. Precisely in our trying times, we are in need for an expansion of consciousness to let the upper force of love and bestowal into our lives. We need to raise the pain and anguish that erupts in so many people in such times to the upper force, and wish for it to mend our torn relations, and draw us closer together. We must seek to hold each other close to our hearts, not solely in times of war, but as an enduring duty. We are a nation established not on a biological foundation, but on a spiritual-ideological one: "Love your neighbor as yourself." That is, we were people from all around ancient Babylon who felt a problem with living our lives solely according to competitive-materialistic ideals and sought for a higher truth to our existence, which we revealed as a higher force of love, bestowal and connection that united us above our divisive drives. That is why we cannot remain divided without suffering from our separation. Our mission to unite above our divisions is constant, because divisive egoistic desires constantly surface within us, driving us apart. Therefore, much like a diligent student who finds new homework awaiting them each day, we should not accumulate any more overdue assignments that end up exploding in our faces, pressuring us into critical situations such as the one we now find before us. Instead, we should hurry up and correct our hearts to favor unity “as one man with one heart” above our divisions.
    1
  46. להעלות מודעות או לרדת מהארץ "תראה, זה אזור שהולך להתפתח בגדול, והדירה הזאת ענקית ובטוּב טעם, למה אתה מוכר אותה?", שואלת בסקרנות מרינה, סוכנת תיווך רוסיה, את ז'ק הצרפתי שמראה לה את החדרים. "זה פשוט" הוא מסביר, "החלטתי לחזור לצרפת". ז'ק עלה לפני חמש שנים, אבל קשה לו בישראל. המחירים גבוהים והנימוסים רעים, הרמאויות הקטנות מתישות ושעות העבודה נמתחות; שם הייתה לו דירה בריביירה וזמן לשתות כוס יין באמצע היום וכאן? לא נושם. מרינה לעומתו עלתה לישראל בילדותה עם הורים בעלי מקצועות אקדמיים. אבל כאן אימא ניקתה בתים ואבא התפרנס כסבל עד שהוציאו שוב תעודות וחזרו למקצועם. עד אז, לאורך כל גיל ההתבגרות, נרתמה לעזור. אלא שכל זה לא נראה לה לא נורמלי, "אלה החיים… חיים לא קלים, אבל למדתי לאהוב את ישראל. זה הבית שלי" היא אומרת לז'ק. גם כשאני עליתי ארצה הרגשתי כמו מרינה וגל העולים מברית המועצות לשעבר בשנות השבעים. החיים לא היו פשוטים והישראלים נראו בעיניי מבולבלים ולא מסודרים, אבל בשום פנים לא הרגשתי אותם כאנשים רעים. אולי בגלל שהגעתי ישר לצבא וזה עבר מעליי, אבל מעולם לא נתקלתי באטימות וגסות כלפיי. אנחנו היהודים קצת חשדנים באופיינו. במשך ההיסטוריה רדפו אותנו, אז למדנו להיזהר עד שאפילו אחד בשני אנחנו לא בוטחים. איכשהו בזמני מלחמה אנחנו סומכים אחד על השני, מתחברים כדי להתמודד עם אויב משותף. אבל אם לא ברור לנו מי האויב, מיד אנחנו מתפרקים. לא יכולים להיות יחד בזמנים טובים. זאת הבעיה שלנו. האנטישמיות איגדה אותנו כאן בכוחה השלילי, ולכן קשה לנו מאוד לחיות תחת קורת גג אחת. ברגע שנראה בחו"ל מקום קורץ יותר, כמו הריביירה לז'ק, אנחנו נעבור. אני די משוכנע שאם יבטיחו לכל ישראלי תנאים טובים בארצות הגולה, עבודה מסודרת ודירה, יישאר כאן מיעוט קטן מאוד. רובם ייקחו את המזוודות ובשמחה יעזבו. אם היינו יודעים את הייעוד שלנו, מבינים שחוסר מימוש שלו מביא עלינו את כל הבעיות, ושרק בעזרת החינוך לאהבת הזולת שנמצא בשורשי העם אנחנו יכולים לפתור את כולן, אז היינו מסתכלים קצת אחרת על עצמנו ועל המדינה. אבל עַם ישראל לא רוצה בכך בינתיים, לא מעוניין לשמוע, כי קשה לקבל שאנחנו צריכים להתחבר בינינו כשאנחנו כל כך נדחים אחד מהשני. כלום לא ישתנה עד שנעלה מודעות לכך. יותר ויותר ישראלים ירדו מהארץ ויהגרו לתפוצות. לכן העיקר לפנינו הוא לחנך כל יהודי ויהודי שהארץ שלו, והיא כוללת בה את ייעודו, ורק כאן יש לו בית, שורש ויסוד. אנחנו אולי עוד לא מרגישים זאת, אבל אין לנו מקום אחר. אין. לכן ז'ק ייסע לצרפת, גם שם לא ימצא מנוחה, ובסופו של דבר יחזור.
    1
  47. יישר כוח !! שטחה של ישראל 27 אלף קילומטר, שטחן של ארצות ערב מתפרש על פני 13 וחצי מיליון קילומטר. על פניו לא הייתה צריכה להיות לאף אחד בעיה עם התיישבות היהודים על פיסת האדמה הזאת. אבל המלחמות הגדולות מתחילות כבר עם הכרזת המדינה. זאת תוצאה של ההתנגדות הגלותית בין פזורות היהודים שהיו צריכים עכשיו לחזור לבנות חיבור שלם ביניהם, להקים בליבם מחדש את בית המקדש, וכאן מתפרדים עוד יותר. זה בית הכנסת שלי וזה שלך, אתה ימני ואתה שמאלני, אתה מרוקאי, אתה תימני ואתה פולני. וכן הלאה וכן הלאה. העם עדיין לא מוכן לרעיון העליון, לא מוכן לעלות מעל עצמו, מעל האגואיזם הכללי שהתפשט בו. ‏אבל אחרי הערבוביה באומות העולם, היהודים משפיעים מאוד על כולם. לכן ככל שהיהודים מסוכסכים יותר, גובר הסכסוך בין עם לעם וכולם ביחד שונאים אותם. המלחמה שהתחילה בשבעה באוקטובר ברצח ברברי של יהודים, קרתה בנקודת שפל קשה של הסכסוך היהודי. העובדה שהמוני ערבים יכלו להיכנס לכאן בלי הפרעה, מורה בצורה ישירה על הדמורליזציה הכללית שהתקיימה בחברה, ניתוק גמור בינינו לבין מהותנו ותפקידנו. ‏המלחמה הזאת יכולה להיות נקודת מפנה בגורלנו. בנו עצמנו אין כוחות להשתנות, אנחנו תלויים בכוח העליון שיעזור לנו להתחבק מעל התהום. צריך לפנות אליו. אחרי ההכנות העצומות שהתהוו על פני כדור הארץ במשך תקופות, העולם מוכן היום לתיקון הכללי, לקיום על פי נוסחת החיים של החוק העליון, ויש בו ציפייה בלי מוסברת מאיתנו שניתן את האות. הכול תלוי בתפילת ישראל לחיבור.
    1
  48. רשתות חברתיות לא נולדו באינטרנט, הן היו קיימות הרבה קודם. ולא רק באנושות יש רשתות, אלא בכל הטבע. לאן מובילה התפתחות רשת הקשרים? מה יהיו ההרפתקאות הבאות, האתגרים, הריגושים? החיים מתפתחים, כשניגודים מתחברים. ככל שהפרטים מנוגדים, כך החיבורים ביניהם מורכבים. בכל פרט טבוע כוח פנימי שמניע אותו ליצור קשר עם אחרים. זהו הרצון להתקיים בטוב, לקבל הנאה ותענוג. אפשר לקרוא לו גם רצון ליהנות או אגו. מתוך הרצון להתמלא של כל צד, נוצרת התקשרות ומתברר האיזון. אצלנו, בני האדם, האגו גדל וגדל, מפתח בנו כל מיני צרכים, לוקח אותנו לכל מיני כיוונים. מצד אחד האגו רוצה להישאר לבד, מצד שני לבד לא יהיה לו ממה לחיות. אז הוא חייב להתקשר לאחרים, ולשלם על כך במשהו. מכאן באות אינטראקציות של קבלה ונתינה כביכול, ונוצרות רשתות קשר. לאורך ימי הביניים רשתות חברתיות-תרבותיות היו בעיקר נחלתן של האליטות. רוב הציבור היה עסוק בהישרדות. אחר כך באה המהפכה הטכנולוגית, ואנשים התאגדו בכל מיני רשתות קשר מקצועיות. במאה ה-20 פרחו הרדיו, הטלוויזיה, תקשורת המונים, אחר כך הגיעה רשת האינטרנט ושינתה לנו את כל החיים. הקשר נעשה און ליין, דו כיווני, מאוד אינטנסיבי. אנשים משתפים כל דבר, מעלים תמונות מכל מצב. 'תראו מה אכלתי, מה שתיתי, איפה אני נמצא'. נוצר באדם איזה דחף פנימי להוציא מעצמו, לשפוך לרשת הכול, ובמקביל לראות מה האחרים עוברים. מאיפה זה מגיע? מהתפתחות האגו, אותו רצון ליהנות. בכל שלב התפתחותי, הוא גורם לרשת קשר אחרת להתגלות. בשיא התפתחותנו, אם מנתחים מגמות, כנראה שנהיה מקושרים זה לזה לגמרי, כמו איברים בגוף אחד. באיזון בין כולם לכולם, בקשר אינטגרלי מושלם. עד אז יש כברת דרך לעשות, ורשת האינטרנט של היום יכולה להוות פלטפורמה שתעזור. שימו רגע בצד את כל הפילוג, הפירוד והשנאה שחוגגים היום ברשתות ומייצרים ריח של מזבלה, והיכנסו בראש פתוח לתמונה הבאה. משחק, אתגר, הרפתקה. משהו שירים אותך מהאפור, מהשגרה. מהריצות האינסופיות אחרי לא ברור מה, מהלחצים והמתחים שלא מרפים אפילו לדקה. משהו מרגש שייתן משמעות גדולה, מטרה גבוהה שתאיר לך את דרכך. משהו שיהיה כיף לחלום עליו גם בלילה, לרוץ אליו כל דקה פנויה. ברוכים הבאים לרשת חברתית חדשה במהותה, רשת שהיא מקפצה לדרגה האבולוציונית הבאה. המטרה של הרשת היא להעלות את איכות הקשר בינינו לרמה רוחנית. מעל כל מגבלות התפיסה הגופנית שאנו חשים עתה, מעל זמן, מקום ותנועה. שנוכל להרגיש את האנרגיה הפנימית שבכל אחד ואחד, מה שנקרא נשמה, את אלה שכבר נפטרו מהעולם ואת אלה שטרם התגלו בו. להרגיש את כל מה שהיה, שהווה, שיהיה, את כל הטבע, את כל הבריאה. איך המטרה תושג? על ידי פרוטוקול התקשרות חדש. אינטגרלי. ארכיטקטורת המערכת תכוון את החברים ברשת להדדיות, לחיבור, לתמיכה. דרך כל מיני אמצעים היא תוביל אותם להבנה מהי התקשרות אינטגרלית, התקשרות נכונה. הפוקוס יהיה לא על כל פרט כיחידה שמנסה לשאוב כמה שיותר סיפוק לתוכה, אלא על יציאה מהגבולות הפרטיים לקראת קשר טוב עם הסביבה. כל אחד יתרומם מהאגו שלו כדי להתאחד עם האחרים באהבה, ולשיתוף שייווצר יתחיל להיות קיום משל עצמו. בהדרגה, הוא יכניס את המשתתפים למין בועה, לכלי חישה רוחני שיהיה מסוגל להתרומם כביכול מכדור הארץ, לטוס בין הגלקסיות ולקחת אותם לממד אחר. לאורך תהליך ההתפתחות הזה, הגוף וכל החיים הגשמיים ימשיכו להתקיים כרגיל, אבל היחס אליהם ישתנה. הם יהפכו להיות משהו שצריך לעשות, כדי שאפשר יהיה לעסוק בפיתוח החיים הרוחניים. משלב לשלב אנחנו נגלה שבעצם אנחנו לא יוצרים שום דבר חדש, אלא רק מגלים את שכבר היה מלכתחילה. שרשת הקשר המושלמת קיימת בעומק הטבע, אבל האגואיזם הצר שלנו הסתיר אותה. המאמצים להתעלות מעליו יפתחו בנו יכולת תפיסה חדשה, ועל ידם נממש את מלוא הפוטנציאל שטמון בנו, באופן מודע. כל ההתפתחות האמורה נקראת גם דרך האור או דרך ההכרה, ולמקום הזה דוחפת האבולוציה של רשת הקשר בין האדם לחברה. אז אם מהפכת האינטרנט הייתה בגדר הכנה, היום אפשר ואפילו חובה להתקדם לתחנה הבאה. בלי קשר מלא, בלי שום הגבלה, לא נוכל לשרוד את האיומים שיביא עימו העולם המקושר, וגם לא לספק עניין לדור הבא. הייסורים יתרבו, המועקה תהיה קשה, עד שנבין שהתפתחות החיים מחייבת זרימה, התקשרות לאחד, פתיחת הלב לאהבה העליונה.
    1
  49. Antisemitism lives in the foundations of human society and human nature. The human ego—the desire to enjoy at the expense of others and nature—evolves throughout history and during a person’s life. The more it grows, the more it feels an opposite force also dwelling within. That opposite force is called a “point in the heart.” Contrary to our egoistic desires that wish solely to absorb pleasures into themselves, the point in the heart is a desire that has potential to develop into a desire that loves, gives and positively connects to others. The point in the heart is also known as the seed of the soul, as we can develop it to discover our soul—the connection that underlies those very points. The realization of the potential encased in this small point of desire is the ability to rise above the human ego, where instead of detaching from one another through our growing egoism, i.e. increasingly prioritizing self-benefit over benefiting others, we instead prioritize the benefit of others and positive human connection. The point in the heart is the opposite of our egoistic nature. There are people who host only the negative egoistic force, and there are people who have both the negative egoistic force and the positive altruistic force. When both positive and negative forces coexist in us, then we become called “Jews” or “Israel” according to our inner essence. Likewise, if we solely host the negative egoistic force with no revelation yet of the point in the heart, then we are called “nations of the world” according to that essence. We underwent several stages of development throughout history. The point in the heart first surfaced throughout human society in ancient Babylon. The Babylonians who felt the inner urge to seek something deeper in life beyond the earthly egoistic desires joined Abraham, who taught a method for how to nurture the point in the heart in order to rise above the ego and positively connect. Abraham organized the Babylonians who wanted to study with him into a group, and he called this group “Israel,” which is made up of the words “Yashar Kel” (“straight to God”), i.e. people who aim themselves directly at the attainment of nature’s upper force of love, bestowal and connection, which is opposed to the force existing in human beings, the force of reception. Since Abraham’s time, the two groups—Israel and the nations of the world—have undergone much development. Some from the Israel camp left the group to pursue their natural egoistic inclinations, i.e. with an inclination to the nations of the world, while some from the nations of the world felt that they possess a special closeness and connection, which draws them to Israel. In other words, Jews are not a nationality, but they are people who host the point in the heart, which associates them with the positive force of nature, and which is opposite to the egoistic force that we are born and raised with by nature. The source of antisemitism is in the contrast and conflict between the two opposite desires of our inborn egoism and the point in the heart that can develop our ability to rise above the human ego.
    1
  50. יהדות היא אחריות "אני לא יכול להיות אנטישמי בגלל העובדה שהשחורים הם בעצם יהודים", צייץ הראפר קניה ווסט, מהדהד את האמונה של העבריים השחורים, שמשוכנעים שהם הם הצאצאים האמיתיים של עם ישראל. בסוף המאה ה-19 הוקמו עשרות קבוצות של "בני ישראל העבריים השחורים", כאשר נוצרי בשם ויליאם סאונדרס החל לטעון בהטפותיו שהשחורים הם העם הנבחר שעליו מסופר בתנ"ך ובברית החדשה. קבוצות כאלו שוב מתעוררות היום ומפיצות כותרות דומות בארה"ב. כל אחד יכול להגיד שהוא יהודי ושייך לאומה הישראלית. אבל להיות יהודי זאת לא פריבילגיה כזאת גדולה, זאת בעיקר אחריות כבדה. מי שקורא לעצמו יהודי מחויב להביא לאחדות בין כל בני האדם בעולם ובינם לכוח העליון – הכוח המאחד את הבריאה. אי-אפשר לאחד בבת אחת את כל העולם, בתחילה מתאחדת קבוצה של אנשים המסכימים ביניהם להתאחד ומגמתם להרחיב את אחדותם וקרבתם לכוח העליון, עד שתכלול את כל האנושות בתוכה. יש אנשים שאבות אבותיהם היו יהודים במשך דורות על גבי דורות ויש כאלו המצטרפים עכשיו אל היהדות. אף אחד מהם לא יוצא חסר מיהדותו, כי היהדות היא כמו להבה של נר: תדליק ממנה נר אחד, תדליק ממנה אלפים, מיליונים או מיליארדים – האש לא תשתנה, לא תצא נפסדת במאומה. להיות יהודי זוהי אחריות שעימה שליחות: להביא את העולם לאחדות.
    1